ראש כרוב / שחר אור

היה זה ערב של יום קיץ לח במיוחד. נדמה שהאוויר שוחה בשמן זית ולא ברור איפה עובר הגבול בין הזיעה שעל המצח שלי לבין האוויר שמסביב. ניצבתי במטבח מעל קרש החיתוך וקצצתי ירקות לסלט. מהסלון יכולתי לשמוע את אייל שני מדבר. "בוא ותראה את הפלפלים על המחבת. תריח אותם. כמו מה הם מריחים לך?"

"כמו פלפלים…" ענה לו הקול השני. 

"לא, ממש לא. אתה מבין, אתה חי באשליה שפלפל הוא רק פלפל. אבל הוא הרבה יותר מזה. אם תחשוב טוב – תבין שהוא לא מריח לך כמו פלפל. בוא, תעצום את העיניים. אל תסניף סתם, תנשום את הפלפל! אתה מריח את זה? את רגעי השחר לפני יום חמסין? לפנות בוקר טיפות הטל מכסות את השדה. זה ריח של רעננות שעוד רגע ותחלוף מהעולם עם בוא קרני השמש הראשונות. עם משב רוח החמסין חסרת הרחמים. בזה זה עוסק, לא בחריפות".

עצמתי את עיני ודמיינתי את עצמי על פאתי צריף בערבה, לפנות בוקר, מולי שדה של פלפלים, מכוסה כולו טל. מתכונן לשמש שתבוא. אני חש היטב בריח. פקחתי את עיניי ושוב הייתי במטבח, שוב חותך סלט, רק שכעת הקול של אייל נשמע לי טיפה מוחשי יותר, טיפה כאילו הוא לא בוקע מהרמקולים של הטלוויזיה, אלא מגרון של אדם שנמצא ממש מאחוריי, באופן ממשי, יחד איתי באותו החלל. כמעט ונבהלתי לרגע, אך הרגע חלף ובמהרה שוב נדמה היה לי שהקול מכני כהרגלו. בוקע מהרמקולים.

"אתה יודע למה אנשים מכינים סשימי, שחר?" 

"איך הוא ידע שקוראים לי שחר?" תמהתי. אה, זה בטח השם של האיש שמבשל איתו בתוכנית.

אייל המשיך - "אנשים מכינים סשימי בגלל שיש דגים בים שצועקים להם בחלומות הלילה 'תכין ממני סשימי! אל תפגע בי, אל תטמא את הטריות שבי'". הבחור שעמד לצידו של אייל נראה מבולבל, כאילו הוא לא מאמין למה שהוא שומע. אבל אני מאמין לך אייל, אני מאמין שיש דגים שצועקים בלילה. אני מאמין כי כבר קרה שחלמתי חלום שבו אני דג והרגשתי כל כך טרי ורענן. עד שהתפתיתי לבלוע פיתיון בדמות תולעת מצחקקת וערמומית. הדבר הבא שאני זוכר מהחלום זה דלת תנור לוהט שנפתחת מולי ואני מתעורר בצעקה אילמת של דג. 

"אבל אנחנו לא מכינים סשימי היום. לא. היום אנחנו מכינים דג כלוא בתוך כלא של מלח." 

אמר אייל, שלף דג ורוד ענק והטיח אותו על השולחן. "שים לב, אני לא מנקה את הדג ולא מוציא ממנו כלום. אני לא מנקה את הקשקשים ולא מוציא את המעיים", המשיך "אני כולא אותו כולו, כמו שהוא בתוך כלא של מלח". 

"וזה לא יוצא מגעיל?" שאל אותו שחר של הטלוויזיה.

"תראה, יש בזה סיכון. אנחנו לוקחים את הדג ומאדים בתוכו את כל מה שהוא אסף בים. את כל המשא שאסף בחייו. את כולו. יחד עם הזיכרונות שלו, יחד עם החלומות שלו. זה הימור. אנחנו בהחלט לוקחים כאן הימור, כן. זה יכול לצאת נוראי וזה גם יכול לצאת שמיימי. אבל מי שלא לוקח סיכונים במטבח לא משיג דברים נשגבים. הוא נשאר בתחום הנחות המשעמם שלו. חי לו, כמו דג שלא העז מעולם להתקרב אל פני הים, שמעולם לא חלם חלומות על יבשה". 

כעת כבר שמעתי את קולו של אייל שני מוחשי וברור עד שהסתובבתי כדי לוודא שהוא לא נמצא במקרה מאחוריי. הוקל לי לגלות שאכן עודני לבדי. מה קורה לי היום? למה אני כזה פרנואיד? נזכרתי שוב בחלום הישן שבו הייתי דג קטן בים ושחיתי לי בחופשיות בשוניות אלמוגים. ללא דאגות, ללא מחשבות אחרות חוץ מיופי. עד שהגיעה התולעת הערמומית, מחייכת מאוזן לאוזן.

אייל של הטלוויזיה הציג את הדג-הכלוא-בכלא-המלח שלו קבל עם ועדה. זה נראה סתם כמו מגש עם ערימה ענקית של מלח עליו. "תראה, אולי זה נראה סתם כמו מגש עם ערימה ענקית של מלח עליו," המשיך אייל בדבריו "אבל מי שיודע להביט, מי שיודע להתבונן, מבין שזו לא סתם ערימת מלח צחיחה. זהו הר בו כלואים חיים שלמים וחלומות. בחלום נדמה לך שכל חייך כאדם הם חלום בעצמם, זיכרון רחוק שאין בינו ובין ההווה החלומי דבר חוץ מהד המהדהד הלוך ושוב בין קירות האשליה," אמר לי אייל, שכעת ניצב מטר וחצי מאחורי. הסתובבתי בבהלה והבטתי בפניו המזקינות והחמורות. בעיניו שהביטו ישר בעיניי מתוך עדשות המשקפיים העבות כל כך.

"ומי אנחנו שנקבע שאין אנו חיים באשליות, שחלומות הם בדיה?" ואז כיווץ אייל את גבותיו במין רצינות תהומית והוסיף "ומי אמר שכשאנו נרדמים בעולם הזה, המוחשי, אין זו למעשה ההתעוררות האמיתית? להתעורר לתוך חלומותינו…" לא היה לי ברור אם הוא שואל אותי או מדבר לעצמו."מה - מה אתה עושה פה אייל? בדיוק ראיתי אותך בטלוויזיה, איך בכלל נכנסת?" 

"אל תחשוש, אני יודע מה ראית. אחרי הכל אני הייתי שם כל הזמן הזה."

"וואיי אייל שני אצלי במטבח! אני לא מאמין! אני מת עליך, אני כל הזמן צופה בתכניות שלך"

"שששש…" הצמיד את אצבעותיו לשפתיי.  הוא התקרב אליי, אפו במרחק חמישה סנטימטרים מאפי שלי, ואז החל מרחרח אותי כמו כלב. שואף אותי מלוא הריאות."יש לך ריח של דג.", פלט לבסוף ואני ניסיתי לכבוש דחף להריח את בית השחי שלי.

"אבל לא סתם דג. דג שחלם חלומות על יבשה רחוקה. כן, אני רואה בך את כל זה. אתה כמה לשוב לשדה הפלפלים שלך."

"איך ידעת שחלמתי שאני דג?"

אייל שני חייך אליי כממתיק סוד. "זה משום שאני למדתי להביט דרך כלא המלח שבנית סביבך. כן, אני רואה בך את כל זה. אגב, אני גם יודע הכל על אותה התולעת..." אמר ומבטו הרצין לפתע. "אבל אי אפשר ככה סתם להחזיר אותך לעולם הדגים".

"לא?" 

"לא. לא ככה", הניד אייל שני את ראשו בכבדות ונאנח. הרגשתי שהוא עצוב בשבילי.

"אתה צריך קודם כל להיזכר מה זה אומר להיות דג. בוא אחרי". הוא אחז אותי בידו והוביל אותי לשירותים. שם הצביע על האסלה ואמר "תרד על הברכיים שלך, סלמון צעיר, תביט במים".

ירדתי על ברכיי והתבוננתי בבבואתי שהביטה בי חזרה מתוך האסלה. לפתע, מבעד לפכפוכי הניאגרה, יכולתי לראות בפנים אגם גדול ונפלא, מוקף מפלים עצומים, יער ירוק עם סנאים וצבאים. דובים תופסים בפיהם סלמונים מקפצים, וברקע, הרחק - הרים מושלגים. איזה מחזה מופלא! חשבתי לעצמי. מי ידע שכל זה נמצא אצלי באסלה? 

"אל תפחד מהדובים, סלמון צעיר, אם יתפסו אותך אז יתפסו. קדימה, עכשיו תצטרף לאחייך הדגים!", אמר ודחף בחוזקה את ראשי אל תוך האסלה. ניסיתי להתנגד אבל לא היה לי סיכוי, היד שלו הייתה נוקשה כמו בטון. התחלתי להיחנק ולהשתנק, אך הוא לא הירפה. לרגע גם עברה בראשי מחשבה – כמה אני בטוח שניקיתי את האסלה הבוקר? לא חשוב, במילא הכל הופך שחור עכשיו. ובאמת כבר כמעט שוויתרתי, אבל אז, ברגעי ההכרה האחרונים, חשתי כאב חד מפלח את צווארי. באותו הרגע, לראשונה בחיי, גידלתי זימים. איזה נס! שוב יכולתי לנשום.

אייל שחרר אותי מאחיזתו. באנחת רווחה שאפתי לתוכי את כל מי האסלה עד שנגמרו. ואז שוב התחלתי להיחנק, הפעם לא מחוסר אוויר אלא בגלל מחסור במים. כמו דג מחוץ למים - פרפרתי על רצפת השירותים, מתחנן לטיפת מים שתיפול עליי. 

"עכשיו אתה זוכר מי היית כשהיית דג?" שאל אותי אייל שני. הנהנתי בראשי כאילו חיי תלויים בזה.

"טוב מאוד", אמר אייל. הוא רכן מעליי. עיניו נדמו לי גדולות כל כך מבעד למשקפיו. היה משהו מאיים במבטו. רציתי להתחנן בפניו - 'בבקשה אייל,  בבקשה תיתן לי לנשום. תעשה שאוכל לנשום!' לפתע איל דחף לתוך פה הדג הפעור שלי את אצבעותיו, ואז את אגרופו. 'מה אתה עושה לי?' רציתי לשאול ולא יכולתי.איל המשיך ודחף את זרועו עוד ועוד במורד גרוני. לא האמנתי שיש שם מקום לכל היד הארוכה שלו. נדמה היה כאילו הוא מחפש דבר מה שם בפנים, ולפתע ניכר על פניו שמצא. "הנה זה!" אמר ומשך מתוך גרוני פקק  ניקוז עם שרשר מתכת דק. מהסוג שאפשר למצוא כמעט בכל אמבטיה. ברגע אחד נעלמו הזימים מצווארי  והתחלתי להשתעל. השתעלתי מעומק ריאותיי את כל המים שעוד מילאו אותן. 

אייל ניצב מעליי ונראה מהורהר, כמו שוקל דבר מה בכובד ראש. לרגע נדמה כאילו רצה לומר דבר מה ומיד חזר בו."מ-מה קרה לי?" שאלתי כשהצלחתי להסדיר שוב את נשמתי. 

"מה קרה לך אתה שואל? מה שקרה לך זה נס! אתה ניצלת ברגע האחרון"

"ניצלתי? ניצלתי ממה?" 

"מהתולעת אידיוט! כמעט ועברת לנצח לעולם החלום. ברגע האחרון, בנס ממש, הצלחת לחזור. ניצלת מלהגשים את החלום שלך""להגשים את החלום שלי זה דבר רע?""מאוד.""איך יכול להיות? אבל כולם הרי אומרים ש.." 

"לפעמים כשאתה מגשים את החלום שלך אתה מגלה שהוא בעצם היה סיוט כל הזמן הזה", קטע אותי אייל בכעס, רוק ניתז מפיו. "אלא שהפעם אתה לא יכול להתעורר. ויותר מזה, כשאתה מביא חלום אל העולם האמיתי אז אתה מפספס את מי שאתה באמת"

"ומי אני באמת?"

הוא חשב ורגע והביט בי כמו שרופא מביט בצילום רנטגן.

"בוא" , אמר לבסוף והרים אותי בשתי ידיו. נשא אותי חזרה למטבח והניח אותי על השיש. 

"עכשיו אני אראה לך איך מכינים כרובית"

"מה הקשר לכרובית?" אך הוא לא ענה, רק השכיב אותי על צידי. אני מודה שבאותו הרגע פחדתי מעט. מגע השיש היה קר לגופי העירום והרטוב, אך אייל הרגיע אותי "תודה לך. אתה חומר גלם מופלא מאין כמותו" לחש לאוזני.הרגשתי שהוא מתכוון לזה. התחלתי לבכות. לא מתוך צער או פחד אלא מתוך הכרת תודה טהורה. "בוא ואראה לך לכמה שמן בדיוק זקוקה הכרובית". אייל החל למרוח את ידיו בשמן זית ואז העביר את ידיו המשומנות על ראשי. חפף את שערותיי בשמן זך. מגע ידיו היה נעים. נזכרתי כמה אני אוהב את התחושה הזו שמישהו חופף לי את הראש, ממש כמו אצל הספר.  נתתי לאייל לעסות כך את ראשי. מגע ידיו העביר בי צמרמורת נעימה. הוא העביר את אצבעותיו המשומנות מהקרקפת לרכות ולאונזיים, לתוך האוזניים, על לחיי ועיניי ועל שפתיי, ובתוך שפתיי, על לשוני, על סנטרי ובמורד צווארי. עפעפיי נעשו כבדות. מגע ידיו היה חם ונעים והרגשתי כאילו אני שוב צולל לעולם החלום, התאמצתי להישאר ער.אייל הניח את ראשי בעדינות מעל קרש החיתוך, ואז באבחה אחת - הניף בסכין, והנה ראשי כבר מתגלגל על השיש. מנותק מגופי. הבחנתי בגופי השוכב כך על השיש, בצוואר הגדום שהיה בעבר שלי. בוהה בו כמו מהופנט. איך זה ייתכן? הנה אני שם, אבל אני כאן! לא? 

לבסוף אייל אחז בראשי והפנה את מבטי שוב אליו.

"שים לב, " ניעורתי מההיפנוזה. "אתה כבר אינך נבט המחפש אדמה להשריש בה שורשים. אתה כבר לא סלמון צעיר השוחה כנגד הזרם אל המקום בו הושרץ איי אז. לא, מזמן שאינך כזה. אם כך, יודע מה אתה?" 

"אני יודע מה אני! אני סוף-סוף יודע מה אני באמת! אני ראש כרוב!" צהלתי.

"כרובית", תיקן אותי אייל.  "אבל נכון מאוד יקירי, עכשיו אתה כבר כרובית בשלה. ואתה יודע מה אופן האפייה המדויק של ראש כרובית שכמותך?" שאל ובאמת לא ידעתי. "מכניסים לתנור לשלושים וארבע דקות בדיוק בחום של 220 מעלות." 

תחילה חששתי, האש בתנור נראתה לי מאיימת, אבל בטחתי באייל שני והייתי מוכן לקבל את החום שלו על פניי. הייתי מוכן להתבשל בתנורו הגדול, וכמה זמן שיידרש - יידרש. 

אני זוכר היטב כיצד אני מביט על אייל מתוך התנור, הוא סוגר עלי את הדלת ומבטו הוא כשל אדם אשר שולח את בנו לצבא ויודע שאולי לא ישוב. ואני – מה נותר לי לנחמה? דבר מלבד האישור המוחלט שהנה, סוף-סוף אני כרובית. הכרובית של אייל שני.

כשיצאתי מהתנור כבר לא הייתי בבית, אלא במסעדת רחוב תל אביבית. מסביבי המון אדם. כולם צועקים וזזים מפה לשם ומשם לפה. שולחים לעברי ידיים ומנסים רק לגעת בי. רק לגעת קצת בכרובית של אייל שני. אבל אייל, כמו אבא מחנך, מרים אותי גבוה בידיו ומחייך בהבנה. הרעש מסביב מחריש אוזניים - צעקות הטבחים, הכפות הנוקשות על הסירים, שאון הכביש הסמוך, רחש הלקוחות. הכל הרעים. עד שאייל עלה על שולחן הבר. 

"ששש... אייל רוצה לדבר", לחשו זה לזה כולם עד שהתסררה דממה מוחלטת במסעדה. נדמה שאפילו עוברי אורח שעברו במקרה ברחוב עצרו כדי להקשיב. 

"אתם יודעים מה זה הדבר הזה שבידי?" שאל אייל. והחזיק אות ראשי מול ההמון.

"כרובית!" ענו כולם פה אחד.

"לא. הביטו היטב. כרובית היא לעולם אינה רק כרובית. הדבר הזה שבידי הוא ראש. ראש מלא מחשבות, חלומות, זכרונות. אהבות." אמר אייל השתהה לרגע כמהרר במילה 'אהבה', ואז המשיך - "אולי הכרובית הזו הייתה פעם דג. אולי יום אחד עוד תהיה. כל חייו של אדם נצורים בתוך הפרחים האפויים הללו. אבל לעת עתה, יש להתענג על טעמה החד פעמי״. 

הוא החל לפרום פרחי כרובית מראשי וזרק אותם לקהל ההומה שתחתיו. מיד ההמון נכנס לטירוף. מריבות החלו על חלקי כרובית שנפלו לרצפה. הוא השליך כרוביות לכל עבר, כמו אדם שזורק פירורי לחם ליונים. אנשים נתנו לגשם הכרובית ליפול על פניהם. פתחו את פיהם וניסו לתפוס חתיכות בשיניים. מי שיכל להרשות לעצמו טבל בטחינה. 

"תאכלו רבותיי, תאכלו! כי הכרובית היא נס! נס ששאפו אליו דורות. נס המהדהד מראשית הזמנים. בכרובית טמונים החלומות הכמוסים ביותר שלכם. בלילות אני חולם על שדה כרוביות שצועקות לי – 'קח אותי אייל, משוח אותי בשמן  זית והכנס אותי לתנור ככה! כמו שאני! תכניס אותי אליך!' אני אומר לכם רבותיי, זהו פרח החיים האחד והיחיד!״.

שחר אור הוא כותב בתחילת דרכו, מתגורר ומסתובב ביפו. משתדל שלא לאחר ומאמין שיהיה בסדר.