מונולוג אימהי / יפעת טללייבסקי

תמיד רציתי ילדים. תמיד, באמת. רציתי ילדים כי הם הגיבו אלי טוב. אהבתי לטפל בילדים של כל השכנים.אהבתי את מה שהפנים הקטנות שלהם גרמו לי להרגיש. אני חושבת שזה הכי קרוב לחמלה שאני מכירה. תמיד רציתי ילדים, אבל לא רציתי שמלה של כלה.לא רציתי חתנים. רציתי ילד שישב על רצפת הסטודיו שלי, מיק ג׳אגר יצעק עלי מהרמקולים ואני אשפריץ צבע על הקירות.טיפות צבעוניות ינחתו גם על הילד שישב, עם צמיגי הירכיים שלו וצמיגי הזרועות שלו ויסתכל עלי בהערצה. 

תמיד רציתי ילדים ולא רציתי לדעת מי אבא שלהם. שיהיו כמה אופציות. שיריבו ביניהם ויניחו לי. פעם טיפסתי על הר בספרד וסיפרתי סיפור לחבורה של סטודנטים - סיפרתי להם על אשה שיש לה שלושה בנים משלושה גברים שונים, וכל ילד דומה מאד לאבא שלו - אבל הם כולם מאד שלה. והיא לוקחת את הילדים למסעות, הם משתלטים על טירות נטושות באירופה - והאשה מציירת על קנבסים ענקיים, והילדים מגדלים זה את זה, והם עוינים זה לזה. והאבות שלהם באים מקצוות תבל לבקר אותה ואת הילדים - והיא לא מתמסרת לאף אחד מהם. 

תמיד רציתי ילדים, אבל לא רציתי את כל מה שילדים מביאים איתם. הייתי בטוחה שמי שאמור לאסור אותי הם האבות, ואיתם אני יכולה להתמודד, לא ידעתי שהילדים הרבה יותר אפקטיביים בתור סוהרים. העבודה שלהם הרבה יותר מתוחכמת, הם חוצבים בך מבפנים ועד שהם יוצאים החוצה, הלך עליך. אין לך באמת סיכוי מולם. והפנים המתוקות האלה, הפנים המתוקות וחסרות הישע. חוסר ישע זה דבר מעורר סלידה במבוגרים, אבל בילדים, בילדים זה מושך. 

ובלי לשים לב, ויתורים. ויתורים על זמן, ויתורים על תשומת לב, והויתור הנורא באמת - הגוף, אבוי איך הגוף שלך הופך להיות שלהם. הם מנכסים פטמות, מנכסים פותות, מנכסים אפילו את אזור הצוואר. עם ידיים קטנות ושומניות הם מטביעים חותם, ריח של ינקות דובק בעור שלך והליבידו בורח, כמו מאש הוא בורח. ואז…..לשקם את רצפת האגן, לשקם את הנקבים, לשקם את הפטמות, לשקם את השינה, לשקם את הפיגמנטציה. את אתר שיפוצים, ואין סיכוי לראות את הסוף של הפרויקט הזה. הקבלן ברח לטורקיה.את מבטיחה לעצמך, וגם צועקת ברמקול - שום דבר לא הולך להשתנות! היצור הזה, פרי בטני, מצטרף אלי. I call the shots.  אבל היצור נולד, ואת נותנת לו שם, ואת חוזה בפלא הבריאה, ואת לא מאמינה לעצמך. את לא מאמינה שאת כמו כולן מדדה בכותנות בית חולים לכורסת ההנקה. הפלא יוצא ממך, ואת לא מאמינה שהיה שם בנפתולי המערה הזו יצור עם לב פועם. ועכשיו הוא בחוץ, ורופא שיכול היה להיות סטוץ שלך תופר לך את צידי מקור העולם. 

ועכשיו הפלא בחוץ, והוא מתברר כפלא די נוח, את יכולה לחזור להתל. את יכולה לחצות את עצמך- בדיוק באמצע: אם ורעיה, ופאם פאטאל. את אם ורעיה בתוך 75 מטרים עם ביקורים תכופים אצל רופא ילדים ובסופר פארם, והרבה טיולי הרדמות, ועצירות בבתי קפה שלא ערוכים לקבל אותך. כפאם פאטאל את מבלה בשעות הקטנות. את משאירה בקבוק. את שותה הרבה ואז מרוקנת את החלב שלך לפח. ובא לך לבכות. אבל רק בא לך. לא בוכים על חלב ש… 

אחרי הפיצוץ / יפעת טללייבסקי   

הילדה השנייה  נולדה אחרי הפיצוץ. היא המאחה של החלקים שהתפרקו. תינוקת גדולה מאוד, בריאה מאוד, בניתוח קיסרי. בגיל חודשיים נראתה בת שנה. בעלת יכולות קוגניטיביות כאלו שברמה ההישרדותית היא עלולה לטפל בעצמה. האם הניקה את התינוקת הקטנה. חיתלה וקילחה - גם אותה וגם את אחותה הגדולה. האם ישנה עם הבנות במיטה הזוגית, בעוד שהאב ישן על הספה. 

כדי לחגוג את התרחבות המשפחה, ההורים ערכו מסיבה גדולה באולם אירועים, שעלתה להם הרבה יותר ממה שהמתנות יכלו לכסות. במסיבה, האם החזיקה חיוך כמו שמחזיקים מעקה מתוך פחד ליפול. השדיים שלה היו נפוחים והפטמה הימנית סדוקה ומדממת. כל מי שחיבק אותה, הכאיב לה. קרובי משפחה וחברים ניגשו לעגלת התינוקת, ושיחקו עם האחות הגדולה. חלקם אמרו: ״תראי איזו מתנה אבא ואמא הביאו לך!" אחרים אמרו; ״מסכנונת…את כל תשומת הלב היא תגנוב לה!״ 

האב המתין בסבלנות והעניק לאם ארכה . הוא ניגש אליה רק כשהתינוקת הייתה כבר בת עשרה שבועות. והאם, מתוך הבנה שפורקן דורש מקום, השתרעה כשביקש ממנה להשתרע. נעמדה על ברכיים ומרפקים כשהנחה אותה לעשות כך. על פורקן משלה לא חשבה - ריק לא ניתן לפרוק. 

בלילות, בזמן שהתינוקת ינקה מהשד, אחזה בו בבעלות בידיים לבנות קטנות, האם שכבה בתנוחה צידית וצפתה בפרקים של סדרה פופולרית, שהקלה עליה אחר כך לטוות פנטזיות, שיעבירו את המשגלים בקלות יחסית. בראש את נכבשת וכובשת ומחזר חזק ושרמנטי מזהה בך משהו, רוצה אותך ומנשק לך את הרגליים ובין הרגליים וגם מטפס עליך ומזיין אותך חזק. בחיים - המזרן מקבל משקל נוסף, הבעל נכפה עליך מאחור. מצד אחד כואב לך בזמן החדירה ומצד שני את לא מרגישה כלום. אין זכר להתעוררות ממגע. איפשהו חייב להיות קבור משהו מזה; שפתיים על צוואר, ידיים חופנות שדיים ומותניים, אף אחד לא אומר שזו הייתה אהבה. בחזרה בחדר השינה, כדי לזרז את הגמירה שלו, היא מקשתת גב תחתון ודוחפת את הישבן חזק לאחור. 

מזל שיש כל כך הרבה מטלות יומיומיות, מזל שיש מאווים של אחרים שצריך לספק. הרי אהבה היא נתינה, והאם בתוך נתינה אינסופית;  שוטפת, קולפת, חותכת, מבשלת, מועכת, מאכילה מחית בטטה בכפית קטנה. מנקה קפלי צוואר, מפדרת ישבנים, שולה כינים ראשונות, אוספת מהרצפה, שואבת את השטיח. מתלבשת יפה מדי, חובשת כובע רחב שוליים, כדי לטייל למרכז העיר ברגל, בנעליים הלא נכונות. שותה קפה על מדרכה של בית קפה, בנות שבע עשרה חולפות ודוחפות במקרה את העגלה כמעט לכביש. היא מניקה בפרהסיה, כל המבטים נוכחים. האם קונה משהו לתינוקת בחנות לצרכי תינוקות ואז חוזרת כדי לקנות משהו גם לילדה הגדולה. לא רחוק משם, היא פוגשת חבר מהלימודים, הוא אומר לה: ״ואו - יש לך שתי ילדות? איזה הספק״. היא מזדקפת. הוא בקושי נמצא בארץ, יש לו תערוכה גם ביפן וגם בארצות הברית. בחזרה בדירת המשפחה הלא מוארת. היא מעבירה את התינוקת למיטתה ופונה לקפל כביסה קרוב לחלון המרפסת הסגורה. היא מניחה אוברול פצפון מגולגל בתוך הסל של הכביסה המקופלת ומתקרבת אל אדן החלון, דוחפת את התריס עם השלבים החסרים לצדדים. מעבר לחומה שמגדרת את גינת הבניין היא יכולה לראות חלקי מכוניות ואנשים חולפים כמו שברים של תמונה. מבט בשעון על הקיר משמאלה מעורר התלבטות קלה; היא מחליטה להשאיר את התינוקת הישנה ולצאת לאסוף את הילדה הגדולה. היא צועדת בכיוון הגן, ואז חוזרת בצעדים מהירים כשהילדה הגדולה מכבידה על כתפיה. 

האב חוזר אחרי שהבנות נרדמו. כל הדרמות והבכי כבר מזמן נשכחו. הבית מבולגן, שאריות מזון על השולחן בסלון, צעצועים מפוזרים מאתגרים את הנחת הצעדים, אבל האב לא מעיר. הוא חולף בשקט על פני חדר הבנות, שמואר קלות בדוגמה של כוכבים נעים על הקירות והתקרה. האם כמעט הצליחה היום. אפשר לסמן וי על היום הזה. לשאוף שמחר יהיה יום דומה. בטח אחת מהילדות תתעורר בבכי בקרוב, אין טעם ללכת לישון. 

בניגוד להריון הראשון שהפתיע אותה, על ההיריון השני ידעה משלב מוקדם מאוד וערכה חישובים על חישובים- מה הסיכוי, מה הסיכוי. היא חפרה לגלות את רגע ההפריה, לוודא שהתרחשה בחדר הנכון, במשגל הנכון עם האיש הנכון. הזיכרון עשה עליה מהלכים. לכי תזכרי עכשיו מי גמר איפה, איך ומתי. כשנצמדה אל המאהב היא לא ספרה ימים, לא בדקה מתי היא מבייצת. מצער שרומן פראי דורש היצמדות אל אמצעי מדידה. ארבעים שבועות של תהייה עיקשת, ועוד לשמור לעצמה את הספירה, לא להניח אותה על דף או בתוך לוח שנה, הכל בתוך הראש. מתי הייתה הפעם האחרונה שנפגשה עם המאהב? לאן הוא לקח אותה? ביד למחסן, הוא הושיב אותה על מזוודות תפאורה מאובקות וניסה לגרד ממנה את התחתונים, היא לא רצתה לשתף פעולה. מתישהו גם רומן מבקש מהוגנות; קח אותי למיטה נקייה. קח אותי בין סדינים מאוזנים. אבל הוא רצה את האבק והתאווה והמיידיות, וגם את הסכנה שמישהו יכנס בדלת. כשהעמיקה בחישובים מצאה שבכל הפעמים שחדר אליה, מילא היא, אבל גם הוא - לא גמרו, אז מאיפה יבוא הזרע שיפרה אותה. לקחת מאהב כשאת אמא צעירה זו מלחמה נגד הזמן, מלחמה עם הפולקלור. ובמלחמה טעויות קורות. לשטוף מעצמך ריח של גבר אחד כשאת חוזרת לגבר אחר זה דבר אחד, ללבוש מחדש את הריח של התינוקת שלך, חמוצה ומתוקה זה כבר דבר אחר. 

אשה נמצאת בכל מקום ובשום מקום. עם הבעל - ממשות חד משמעית - טבעת, טקס, חשבונות משותפים. וכמובן, הילדות. ועם המאהב, איתו לא היה אפילו את הזמן להעמיק ולגמור. הנחמה תמיד הייתה ביכולת לקפל כביסה ותוך כדי לבנות מחדש את המראה שנשקף דרך מראת קיר, כשהידיים החזקות של המאהב אוחזות במותניים שלה, מקפלות אותה לשתיים, פרקי האצבעות שלה הלבינו במאמץ. היא בכלל לא אהבה את המאהב. רק רצתה שיהיה לה אחד. רצתה באמת להתפרק לשתיים - לסבול מהפיצול ולדעת שהוא בלתי נמנע. 

הפיצוץ התרחש לפני שנה. התינוקת היא רסיסי הפיצוץ שהתרחש. הידיעה על הרומן והידיעה על ההיריון החדש התמזגו זה לתוך זה. והנה לה אותה ממשות. עכשיו האב יושב על הספה ומחזיק את הראש בשתי ידיו. הוא תוחב יד, מוציא מכיסו האחורי מעטפה מקופלת ומעביר אותה לאם בלי להסתכל עליה. האם מיישרת את המעטפה הקרועה, מוציאה ופותחת את המכתב. בכותרת: שם של מעבדה, שורה מתחת - טבלה אופקית שופעת מספרים ונתונים, שורה מתחת, משפט נוסף, אבחנה מובלטת: קיימת התאמה גנטית בין הנבדקים.

 יותר מארבעים שבועות שהבעל לא שאל ולו פעם אחת והספק חי ביניהם כמו דייר לא רצוי. הבעל מניח לה יד כבדה על הכתף, כמו לנחם אותה, היד שלו שוקלת טון. היא שמחה שהבעל יודע שלא להסתכל עליה עכשיו. היא לא שואלת אותו מתי בדיוק הוא לקח דגימה מהתינוקת. היא לא שואלת במה זה היה כרוך. היא מופתעת מכך שלא חשה הקלה.

יפעת טללייבסקי, מעצבת, עוסקת בפיתוח תוכן ובמיתוג. בעלת תואר שני במחקר תרבות מאוניברסיטת תל אביב. גרה ביפו. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי העת מאזניים והמוסך.מארחת חגיגות כתיבה, וכיום סטודנטית לתואר שני במסלול לכתיבה יוצרת בבר אילן.