כמה מחשבות על התמכרות לפורנו והאפשרות להגמל / רון דהן

בראשית היה ערוץ RTL וגניחות מזויפות בגרמנית. בעצם לא, לא מדויק, בראשית היה את אבא של מיכאל מכיתה ד׳ 2, שבמגירת המיטה שלו מיכאל גילה מקבץ מגזינים פורנוגרפיים. הוא הראה לי אותם – נשים עם חזה גדול, שיער ערווה פרוע, בתנוחות מעוותות, נחדרות על ידי זין בגודל בלתי אפשרי. אני זוכר, בחילה גדולה עלתה מהבטן ובו זמנית עונג בלתי נתפס, חריף, עלה מהרגליים ודהר בעמוד השדרה עד לתחנת החשמל שהיא המוח.

אחר כך, כאמור, RTL, ערוץ שמדי יום, בסביבות שעה 23:00 בלילה שידר סרטים עם סצנות אירוטיות קלות, ולפעמים אפילו לא זה. מדי פעם הפציעו שדיים על המסך. הייתי בן 14, כך נדמה לי, נלהב ומתמיד. ההורים שלי תפסו אותי פעם אחת. אבא שלי הובך נורא, אמא חייכה. זה עבר בלי שיחת נזיפה, זה עבר ללא שיחה בכלל.

הלאה, תור הזהב של ספריות הוידאו ובלוקבסטר. מה אתם יודעים, היה לי סניף מתחת לבית, במרכז המסחרי הקטן של האזור. אני כבר מתבגר ויש לי כרטיס אשראי. מדובר בטכניקה פשוטה שהלכה והשתכללה. קודם בודקים שאין אף אחד ברחוב. אחר כך עוברים ליד הוידאומט, לאט, לאט! מסתכלים על עמודות הסרטים השמאליות, קולטים בעין עטיפה מחרמנת, רצוי של אישה עירומה, רצוי עם חזה גדול, וממשיכים כאילו כלום. מקיפים את המרכז וחוזרים שוב על אותה פעולה. מכניסים את כרטיס האשראי, בוחרים את הסרט "הנכון" (מלא פעמים מתבלבלים ובוחרים סרט אחר, זה לא חשוב, פחות התעמקתי בתקציר העלילה), מחכים, אלוהים, במונחים של היום מחכים נצח שבו סך כל הפחדים והחששות התרכזו ברקה הפועמת. והנה, הסרט יוצא, חוטפים אותו ורצים הביתה, אל החדר.

תיכון. שלושה חברים רואים פורנו ביחד – יש את ההוא שגומר ממש מהר, יש את ההוא שלא נוגע בעצמו עד שהוא מוצא את הסצינה המדויקת לו, יש את ההוא שהולך לאונן בשירותים כי לא נעים לו, ויש ההוא שגומר מהר וכבר מספיק להיטען ולגמור שוב. מנגבים עם הנייר טואלט שהוכן מבעוד מועד. אף אחד לא מסתכל על הזין של החבר שלידו, כלומר כולם מסתכלים ומודדים זה מול זה, נרגעים לדעת שאין לאף אחד מה שיש על המסך.

2004, אני ביפן, בעיר גנרית, לבד. חורף, כולם עזבו והמשיכו למקומות חמים יותר. רק אני מחזיק את הבסטה, מוכר שעונים מזויפים ותכשיטים. הבדידות מחסלת אותי. בדירה המטונפת ששכרו לי יש רק שני סרטים, "You got mail" בכיכובם של מג ראיין וטום הנקס, וסרט פורנו מקומי. אני יכול לציין לפחות שלוש טעויות קונטיניואיישן בסרט של תום הנקס ומג ראיין, ואני יכול לזכור בבירור איך הגבר היפני גומר לאישה היפנית בפה ואיך היא מעבירה את הזרע לחברה שלה, בנשיקה.

עידן האינטרנט מביא איתו בשורה לגברים שרואים פורנו, כלומר לכולם. במקום העבודה שלי, בזמנו, מעבירים זה לזה אתרים נבחרים. מדובר על קיבוץ גלויות ודו קיום מעורר קנאה: יהודים וערבים, פליטים סודנים, רוסים וסתם גברים מזדמנים, כולם שמחים לנהל את השיחה הזו, לשתף את הידע, לחלוק את הגילוי. באשר אלי, עולם חדש נפלא נפתח ומזין את המפלצת: מין ונילי וקינקי, הומואים, טרנסג'נדרים, מקלחות זהב, שלישיות ורביעיות, חילופי זוגות, מין בכפייה, מבוגרות ומבוגרות יותר, גלורי הול וקוקהולד ומה לא - אלימות אלימות אלימות. האופן שבו אני (וכולם) רואה פורנו משתנה, לא עוד סרט אחד ובו מספר סצינות, אלא קפיצה מסרטון לסרטון, העברה מהירה לקטעים "החזקים", השהייה של הגמירה כדי להספיק עוד סרטון ועוד סרטון. הפורנו אין לו סוף.

אני ממשיך לראות פורנו לתוך העשור הרביעי של חיי. מתחתן, מקים עסק, מביא ילדים לעולם, כותב ומוציא ספרים לאור, כל זה לא משנה כלל, לא מזיז אפילו במעט את ההתמכרות.

***

מצטער, אני לא הולך לכתוב על ניצול הנשים המחפיר בתעשיית הפורנו. לא כי אני מאשר או מסכים לכך אלא כי זה לא יעזור. עקרונות מוסריים גדולים כגון ניצול (נשים, גברים, בעלי חיים) אינם פקטור בהפסקה או מניעה של משהו. כולנו יודעים מאיפה מגיע הנייד שלנו, הבגדים שלנו, הבשר שלכם. בואו, לא רלוונטי.

***

צרכתי פורנו בסקאלה הולכת ועולה מגיל עשר ועד גיל ארבעים. שלושה עשורים מלאים. בהיעדר חינוך מיני ראוי לגברים, לא בבית, לא בבית הספר, לא בין החברים, אפשר לומר בוודאות שחונכתי מינית על ידי פורנו. באמצעותו הבנתי איך נראה גוף של אישה, איך מבצעים חדירה, איך זה נראה כשמוצצים לך. ההתמכרות שלי הייתה גם החינוך שלי. זה ייחודי לפורנו כפתולוגיה ולכן גם כל כך משמעותי. אין עוד התמכרות שמלווה אותך מגיל כה צעיר ועד לבגרות, מדובר על מערכת יחסים שלמה, לא בריאה בעליל, שמשפיעה על חייך בצורה פטאלית, שמוטמעת בגוף ובתפישת העולם שלך עד שהיא נהפכת לשקופה ולכן גם כל כך מסוכנת.

נהוג לומר שפורנו הוא ממלכת ההחפצה. זה כמובן נכון, אבל לא מדויק. העניין חמור יותר. כנער, הפורנו לימד אותי שזה מה שאישה, כלומר הסובייקט' רוצה במין. ההנאה היא לא מהתייחסות לאישה כחפץ ללא רגשות, להיפך, שכך בדיוק מתנהגת אישה שרוצה מין, כלומר שהפורנו הוא סוכן של אמת, של חשיפה וגילוי. המודעות לכך שמדובר במוצר לכל דבר מגיעה הרבה, הרבה יותר מאוחר. גדלתי בתחושה שאישה אוהבת שגומרים לה על הפנים, שדופקים אותה חזק, מאחור, שמדברים אליה בגסות, שהיא נהנית מכאב, שהיא תמיד אוהבת למצוץ, ושהיא פתיינית, נימפומנית, ושאין דבר כזה אישה שלא רוצה, יש גבר שלא יודע לקחת. הערכים הפורנוגרפיים לא רק זלגו אל המציאות הממשית - הם היו המציאות הממשית. הם אלה שהכתיבו את הגישה המינית שלי ושל הגברים סביבי. עם הערכים האלה באתי אל האקט המיני עם הפרטנריות שלי.

אני מעוניין להתעכב על עניין הכמות. לא הייתי מהצרכנים הכבדים, ובכל זאת מדובר על כמות בלתי נתפסת של שעות מול המסך בצפיית זומבי, מאלחשת, מטרטרת מוח, של פורנוגרפיה – כלומר של אירוע שנועד לגרום לך לגמור בצורה החזקה והמהירה ביותר, לבד. בחישוב קליל מדובר על 10,000 שעות במשך שלושים שנים. אני לא מכיר עוד התמכרות שזוללת כל כך הרבה זמן ובו בזמן מעוותת את המציאות, משפיעה על נושא כל כך עמוק ובסיסי בחיי האדם.

***

תגידו: יש פורנו שוויוני, פמיניסטי, בתשלום. ואני אענה: פספסתם את כל העניין, אה? מי רוצה לראות פורנו שוויוני, נקי, נטול סליזיות? העניין עם פורנו, עם התמכרות לפורנו, הוא בין היתר, התענגות על מציצנות, על פשע, על הסתרה, בושה, על הסכנה (אמא תתפוס אותי, אשתי תתפוס אותי), התענגות על האלימות, על הפנטזיה הקיצונית ביותר. על העובדה שאתה יודע שזה רע לך ובכל זאת עושה את זה, על האפשרויות הבלתי נגמרות שמחכות לך בלחיצת כפתור.

***

לפי הפילוח של אתר הפרונוגרפיה הפופולרי "פורנהאב", הקטגוריה הנצפית ביותר היא "שתי נשים". נתון מעניין ששווה להתעכב עליו. למה בעצם שתי נשים? ראשית, אפשר להניח שאין שום קשר בין אהבת נשים ומשיכה של אישה לאישה לסרטונים המדוברים. הגברים שרוצים לראות שתי נשים עושות סקס מעוניינים בשכפול הפנטזיה שלהם – במקום אישה אחת, שתיים. זה היגיון קפיטליסטי מובהק שממקסם את האפשרויות. באותה נשימה אפשר גם לומר ששתיים זה מספיק, זה בדיוק, שלוש נשים הופך את הצפייה למורכבת יותר ואנחנו הרי בעניין של פשטות ויעילות. כמובן, מה שנעדר מהסרטונים האלה הוא הגבר, אבל לא מהסיבה המובנת מאליה - שגברים לא רוצים לראות גברים אחרים עושים סקס, אלא בגלל האשליה שיש גבר בסצינה, וזה כמובן אני, כלומר הצופה. הן מבצעות את האקט בשבילי, למעני, לטובת העונג והגמירה שלי. זה המקום בו הנרקיסיזם האנושי פוגש את המוצר המושלם בשבילו.

באופן אישי מעולם לא הייתי חובב הז'אנר. הייתי מכור לסרטוני "הום מייד", כמובן בגלל אשליית האותנטיות והתחושה שמדובר בבחירה. למעשה, היו סרטונים שהייתי רואה שוב ושוב, הרגשתי כאילו הם נתפרו במיוחד למנגנון הפנטזיה שלי, הצליחו להפעיל ולרגש אותי שוב ושוב, למרות שידעתי בדיוק מה הולך לקרות בכל רגע. זכור לי סרטון שהייתי חוזר אליו עשרות פעמים, ובו רואים זוג, גבר ואישה, שמעניק מין אוראלי לגבר מסוים שפניו לא נראות – הוא זה שמצלם את הסרטון בסגנון POV. כל הסיטואציה קורית, ככל הנראה, במכונית של הגבר, כאשר ברקע, מאחורי הגבר והאישה, שומעים קולות של מכוניות נוסעות על כביש מהיר. הסקתי שמדובר בחניון דרכים כלשהו. נראה שהאישה היא זו המובילה את הסיטואציה, מדברת עם הגבר הנמצץ מחד ועם בן זוגה מאידך. נראה שכולם נהנים, כולם שמחים, עד הגמירה של הגבר ברכב.

ואז, יום אחד, הסרטון הזה נעלם. חקירה קצרה שעשיתי ברשת הובילה אותי לידיעה שהאתר מחק את הסרטון ועוד אלפי סרטונים שלא היו אמורים להתפרסם, שאף אחד לא אישר לחשוף בפני ציבור המשתמשים. בחילה קשה עלתה בי כשהבנתי לפתע שצפיתי בסרטון שייתכן והוא הגיהינום של הגבר והאישה המשתתפים בו. האם זה מה שגרם לי להפסיק לצפות בפורנו? התשובה היא לא. להתמכרות יש דרכים נלווזת להמשיך ולהזין את עצמה.

***

האם ההתמכרות לפורנו הרסה את חיי, נישואיי, את יחסי המין שלי? לא, למען האמת ממש לא. המודעות שפיתחתי באשר לתפקיד המאוד ספציפי של הפורנו בחיי, הגנה עלי מהרס כללי. אני אדם מודע, פוליטי, שנכון לצחוק על עצמו, שיודע לזהות את חולשותיו. אך האם הפורנו מעכב את האפשרות להתפתח מבחינה אינטימית ומינית לכל הפחות? בהחלט כן. זו נקודה בעייתית, אני יודע, שלא לומר מתנשאת, אבל הדברים צריכים להיאמר: זה לא שהפכתי להיות מאהב טוב יותר לאחר שנגמלתי, למעשה, אחד מהדברים החשובים שהגמילה לימדה אותי זה לזנוח את הסקאלה של טוב או רע, של אקט שמוביל לגמירה, של כיבוש, של סיפוק בת הזוג או סיפוק עצמי, שהעניינים אכן עמוקים ורחבים יותר, וגם מורכבים יותר יש לומר.

ויש עוד דברים, מבלי להיכנס לפשטנות ניו אייג'ית, אבל כן עם לדבר בצורה מופשטת יותר, אז יש לומר שלא לראות פורנו מזכך הן את הגוף והן את הנפש. האם תמו התמכרויותיי? בחלום הלילה, זו דרך ארוכה לכנען, אבל האם איכות חיי השתפרה? בהחלט כן. יודע כל אדם שהפסיק לעשן סיגריות, שמעבר לתודה העמוקה שהגוף רוחש לך, מעבר לזכות לנשום אוויר נקי (יחסית) יש גם צד רגשי, מנטלי, נפשי, להפסקת העישון. משהו אכן מתנקה, אכן מתבהר.

***

הפרק הראשון של סדרת המופת "מראה שחורה" הצליח לנסח בצורה מדויקת לא רק את הזמן הנוכחי שבו עלתה הסדרה (2011) אלא גם את העתיד. ראשית הוא הצליח להראות מה קורה בתקופת "פוסט אימפריה", אם להשתמש במונח שטבע ברט איסטון אליס במאמר מכונן משנת 2011, כלומר בתקופה שקודים התנהגותיים מסוימים שבמידה רבה נוסחו על ידי תעשיית הבידור, כבר לא רלוונטים. ערוצי המידע החופשי כיוטיוב ורשתות חברתיות העבירו את משקל הכובד מהנראות והחוקים הלא מדוברים של "האימפריה" אל אחורי קלעיה. זה הרבה פחות יפה ואסתטי, אבל יותר מחבר אל ההמון. לפיכך, חטיפת הנסיכה האנגליה בפרק הראשון היא לא לשם כופר או שינוי פוליטי, אלא לשם ביוש אולטימטיבי – יחסי מין של ראש הממשלה עם חזירה. למעשה, החוטפים מבקשים לשדר פורנוגרפיה ביזארית לכל האומה. הם נותנים רשות, אליבי, להוציא את הפורנוגרפיה מחדרי החדרים אל הפריים-טיים. ומה אתם יודעים, כולם התיישבו לראות. השאלה היא כמובן, כמה מהצופים אכן התגרו מינית, מהסיטואציה המחליאה. אני משער שלא מעט. אבל יש עניין עמוק יותר והוא: איפה נמצאת הפורנוגרפיה? בעצם הפעולה של יחסי מין עם חזירה, או בעצם הצפייה בה? התשובה היא: בשניהם.

וזו אולי האימה הגדולה מכולן: הפרונוגרפיה נמצאת בכל מקום, היא דם מדמה של התרבות הפופולרית, היא חמצן הכרחי למערכת הכלכלית, היא מקובלת, שלא לומר מועדפת, במערכות יחסים רומנטיות. אתה חרמן ובת זוגך לא בעניין כרגע? אל "תבגוד". לך תראה פורנו ותירגע. יש לך פנטזיות על נשים אחרות, על גברים אחרים, על אורגיות משוגעות? שב, תראה פורנו. אני לא רוצה לדעת כמובן, זה עניין שלך, העיקר שהמבנה יישאר כמות שהוא. כמובן שאין שום קשר בין הדברים. הפורנו לא מרגיע יצרים אלא מעוות אותם, הוא לא פותח את הראש אלא מקשיח את הרגש, הוא מעודד הסתרה והתכנסות, מונע את הדיבור.

כמו תעשיות רבות ומזיקות: הנשק, הדלקים והנפט, הצרכנות, הבשר, כך גם בפורנו – מדובר בהתמכרות קולקטיבית שאין לאף אחד אינטרס לחסל אותה. העובדה שאיני רואה פורנו לא משנה כהוא זה, לא לתעשייה ולא לעולם.

***

אם לא נוכל לדמיין עולם ללא פורנו, בוודאי נוכל לדמיין כיצד ייראה הפורנו בעתיד. זה לא מסובך כמובן, כבר השנה אחוזי חיפוש קטגוריית ההנטאי בפורנהאב, כלומר פורנו מצויר בסגנון מנגה יפנית עלו במאות אחוזים. הסיבה לעלייה נעוצה בגבולות הפרוצים שלה. זה באמת נוח יותר לראות פורנו של אונס וקטינים כשזה מצויר, זה הרי לא פוגע באף אחד. בעוד אני מקליד את המאמר, מספר חברות מציאות רבודה שגייסו מאות מיליונים של דולרים, עובדות על המרחבים הפורנוגרפיים של העתיד. מה יהיה שם, כל מה שתרצה, בדגש על הכל. הטאבו המיני מעולם לא היה שברירי יותר.

זו השחתה. השחתה גמורה של הנפש, של הגוף, של היכולת להבין מיניות כתקשורת בין בני אדם ולא כמוצר. תהליך ההמצרה מעולם לא היה מואץ יותר וללא סייגים. אולי זו הטרגדיה הגדולה של הליברליזם – הזיהוי המוחלט עם המבנה הכלכלי הדורסני.

***

איך הפסקתי לצפות בפורנו? לצערי אין לי תשובה. אם אתם מדמיינים פסיכולוג שעוזר לי להבין את המשמעות העמוקה של ההתמכרות, או לכל הפחות טריקה של מסך המחשב והחלטה שלא עוד, אז אני נאלץ לאכזב אתכם. לא היה רגע כזה, לא הייתה החלטה, לא היה קריז, לא הכרזתי בראש חוצות ולא השבעתי את הקרובים אלי לזכור את הבטחתי כדי שאפחד להפר אותה. מלבד פוסט קצר בפייסבוק לאחר שנה ללא פורנו, מעולם לא כתבתי על הנושא, עד עכשיו.

זה נשר ממני. יום אחד אמרתי לעצמי שאולי לא צריך יותר ושכדאי לנסות. וזהו. הדבר הראשון שהרגשתי לאחר שהבנתי שאין לי צורך לראות יותר פורנו הוא הקלה. הדבר דומה לכל מי שנגמל מהרגל רע ורצה להפסיק: סיגריות, אלכוהול, פייסבוק, אתרי חדשות. ההקלה התרחשה בשני מישורים – הראשון הוא ההקלה הפיזית. הגוף חי טוב יותר כשהוא לא נטען בחומר החזק של הפורנו, לפני ותוך כדי צפייה. המישור השני הוא המישור הרגשי, שלקח לו זמן לבוא לידי ביטוי בדיוק בגלל שלא הכרתי את המציאות הזו, ולכן לא יכולתי לדמיין אותה. אגיד את זה ככה – פורנו זו אלימות שפועלת עליך בדרכים נלוזות וערמומיות. החופש מהאלימות הזו היא מה שהרגשתי לאחר תקופה שלא צרכתי פורנוגרפיה, ובעקבותיו האפשרות להרגיש קשת חדשה של רגשות חבויים. מהם עדינים, מהם מחוספסים, אבל חדשים.

***

האם הפסקתי לפנטז, לרבות פנטזיות קינק וקוויריות? בהחלט לא. האם העובדה שאיני יכול לספק את הצורך הזה באופן מיידי על ידי המבט, מתסכלת אותי? שוב, בהחלט לא. האם נהייתי פחות חרמן, פחות מיני? לא, אם כבר להפך. האם אני מתגעגע לפורנו? כן, לעתים, בהחלט.

*רון דהן, משורר וסופר, יליד 1979 ואב לדניאלה ומתן. הוציא לאור עד כה חמישה קבצי שירה וארבעה ספרי פרוזה.