הסקסימורון / ענת פלגי הקר

וינה, יום רביעי, ה-11 בינואר 1911, שעת ערב. שמונה עשר חברי החברה הפסיכואנליטית הווינאית מתכנסים בביתו של זיגמונד פרויד כמנהגם מדי שבוע. ליתר דיוק, נוכחים שבעה עשר חברים וחברה אחת – ד"ר מרגרט הילפרדינג, האישה הראשונה שצורפה לחבורה בתום ויכוח סוער האם יש מקום לנשים בחבורה או לא. היה זה פרויד שהטיל וטו על ההתנגדות העקרונית של אחד מהוותיקים לצרף נשים. כך צורפה הילפרדינג, שהיתה גם האישה הראשונה שסיימה את ביה"ס לרפואה בווינה, ברוב מוחץ של 12:2. (Gay, 1988 Balsam, 2003)באותו יום רביעי מדובר היה זה תורה של הילפרדינג להציג את מחשבותיה בפני הקבוצה. נושא הרצאתה התמקד בסוגיות שונות של "אימהות". היא דנה בקשרים שבין הריון, לידה, הנקה, תוקפנות אימהית ותחושות מיניות – בין כל אלו לבין איכות ההתקשרות הראשונית בין אם וילדה.

חלק מההשערות שלה היו מהפכניות לתקופה מהפכניות לזמנה – למשל, שאהבת אם אינה מופיעה אוטומטית עם הלידה, אלא נרכשת מתוך המגע הגופני והטיפול של האם בילדה. היא אף הציעה את המחשבה הרדיקלית לפיה הילד נהייה, באופן טבעי, לאובייקט מיני עבור האם. 

להפתעתה, הצעתה לדון בסוגיית ההתקשרות והמיניות של אימהות נדחתה על הסף. החבורה המכובדת התעקשה פה אחד שההתקשרות לתינוק היא מין הטבע, מין ה"אינסטינקט האימהי". הם אף הפליגו בתיאור רשעותן של אימהות חורגות כפי שהן מופיעות באגדות, דנו באימהות שדוחות את תינוקן ושהוגדרו כ"דגנרטיות" מלידה (אבחנה נוירופסיכיאטרית ידועה בזמנה) ועוד. הילפרדינג ניסתה, לשווא, להתעקש על הניסיון להבין את התהוות החוויה האימהית, זו המפציעה באזור הגבול של גוף-נפש – הריון, לידה, הנקה וטיפול בתינוק.

היא עצמה הייתה אז אם לשני ילדים קטנים ובעלת אומץ להניח על סדר היום את תצפיותיה על "אהבה אימהית", "שנאה אימהית" ו"דחייה אימהית" ולנסות לקשר אותן למושגים הפסיכואנליטיים אותם רכשה זה מכבר ובראשם "המיניות".

הדחייה שהיא חוותה באותו ערב אינה מקרית ואינה רק מופע של חשיבה אנכרוניסטית של החבורה. היא מייצגת הן את ההיסטוריה הרחוקה והן את ההווה הקרוב – הנפש האנושית מתקשה לעסוק בחיבור הבלתי נמנע בין אימהות, נשיות ומיניות. חיבור זה הינו סלע יסוד נפשי אוניברסלי, ובו בזמן הנו אוקסימורון – דבר והיפוכו, מחשבה שלא תעלה על הדעת. אני מציעה לקרוא לאוקסימורון הספציפי הזה סקסימורון, זה שהבעית כל כך את חבורת יום רביעי בוינה. 

דת, היסטוריה, תרבות ופסיכואנליזה

מבט על ספר בראשית מצביע על מה קרה לחווה שפלירטוט הנחש מצא הד בנפשה. חווה שזכתה ששמה יהיה "אם כל חי" אינה רק ה"אישה" הראשונה, אלא גם מסומנת מלכתחילה כאישה מינית, שמיניותה המיטה אסון. כתוצאה מכך עליה לשאת בעונש כפול: ראשית, היא נענשת על כך שבגללה הומצא המוות -תוצאה של הגירוש מגן עדן. עונשה השני, הוא למעשה ה"האימהות" וה"נשיות" - "בעצב תלדי בנים: ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (בראשית, פרק ג', פסוק ט"ז).

נוסחה זו של ייצוג המיניות האימהית התבססה אם כן בראשיתה על הרתעה וענישה. בהמשך ליהדות הציעה הנצרות אופציה מתוחכמת יותר דרך ההכחשה. לידת הבתולין של ישו ממצבת את מריה כאֵם האולטימטיבית שכל בן יכול לחשוק בה מבלי לחשוש מנקמת אביו, וכל בת יכולה להזדהות עמה מבלי לראות בה תחרות על האב. האם הבתולה, החפה ממיניות, טבעה טהור עד כדי כך, כך שאין חשש כי היא יכולה לפתות או להתפתות. 

אך מריה אינה רק נטולת מיניות, היא בכללותה האם המעניקה והמושלמת. היא פנטזיית האימהות. במונחים פסיכואנליטיים היא השד הטוב והמלא חלב, תמיד. היא האם הטובה והמסורה האולטימטיבית, לא טובה דיה – אלא טובה! אותה אין צורך להעניש או להרתיע, כיוון שאינה משתוקקת לדבר מלבד לילדה. סיפוקה הוא באמהות. עם זאת, מבט מעמיק (וחתרני) בציורים ופורטרטים של מריה, מגלה לא מעט ארוטיות - שד חשוף, מבט פתייני ומעריץ של ישו הקטן ועוד. "שובו של המודחק", היה מכנה זאת פרויד.

קפיצה לנקודת זמן נוספת בהיסטוריה של דיון במורכבות התשוקה הנשית/אימהית מפגישה אותנו עם דיוטימה, האישה היחידה המוזמנת להשתתף ב"משתה" של אפלטון ולא במקרה בדיון על ה"ארוס".

ואלו דבריה בתשובה לשאלה - מהו הארוס (התשוקה): "המשתוקק משתוקק תמיד למשהו שחסר לו, ואינו משתוקק למה שאינו חסר לו".

למרות המובנות מאליה של הצהרה זו, היא חשובה  כיוון שהיא קובעת את כלל הברזל בדיון על התשוקה: התשוקה לעולם נובעת מחסר, היא מעידה עליו ומייצגת אותו. כמו כן מדגישה דיוטימה שאותו חסר, אותה תשוקה - הארוס, משותפת היא לכל בני האדם, ובמהותה השאיפה לחיי נצח ולהתהוות מתמדת בנצחיות.

ומהו הדבר שיכול לקרב את סיפוק ומימוש התשוקה? תשובתה של דיוטימה היא ההולדה: ה"ארוס הוא לידה בתוך משהו יפה, גם בגוף וגם בנפש". ובהמשך: " הלא כל האנשים, סוקרטס, מתעברים גם בגוף וגם בנפש, וכאשר מגיעה שעת הכושר, אנחנו משתוקקים מטבענו ללדת..."

עד כאן מבהירה דיוטימה את עמדתה: היא מצביעה על ההיריון והלידה כדבר הממשי ממנו ניתן גם לגזור דימוי וייצוג. אלא שבנקודה זו מסתבר שיש הריון ויש הריון... 

"ואלה שהריונם בגוף – אמרה – נוטים יותר לפנות לנשים ומזוהים עם ארוס מן הבחינה הזאת. שכן לדעתם, הם מבטיחים לעצמם באמצעות הרבייה, חיי נצח וזיכרון ואושר לדורי דורות. ואילו אלה שהריונם בנפש – והרי יש שמתעברים בנפש יותר מאשר בגוף – הרים ויולדים את מה שמתאים לנפש. ומה מתאים לנפש להרות וללדת? את התבונה ואת שאר המידות הטובות שיוצרים המשוררים ואלה מבין בעלי המלאכה המכונים ממציאים". יתר על כן, אותם ילדים מטפוריים, פרי יצירה תבונית-רוחנית, מיותר לומר גברית, הם "יפים ובני אלמוות יותר מאשר סתם ילדים". כלומר ישנה היררכיה בין סוגי ההולדה השונים המאפשרים לחרוג מהזמן שהוקצה לנו - להולדה של יצירה רוחנית יש מעמד גבוה יותר מאשר להולדה של ילד. 

אם בתחילה נראה היה שהתשוקה היא א-מגדרית, הרי במהרה מתברר שגם אם מדובר בהריון ולידה – האופן הרוחני של מימוש משימה זו עולה בהרבה על האופן הגופני, הנחות. יותר מכך, השתוקקות עמוקה ונעלה היא אכן למפגש, לחיבור ולאיחוד שיוביל להפריה וללידה של יצירה רוחנית-נצחית. כלומר, מי שמסתפקת בהריון ולידה ממשיים – מסתפקת בדרגה הנחותה של סיפוק הארוס – משמע בילד.

במילים אחרות, לפי עמדה זו, ניתן לומר שהתשוקה האנושית, זו המשותפת לכל בני האדם, מונעת מחסר שמילויו כמובן אינו אפשרי. איננו יכולים להפוך לאלים – בני אלמוות, ובעלי הידיעה, האמת או האהבה המוחלטים. אבל ביכולתנו להשתוקק ולהתקרב למוחלט ולנצחי. קירבה כזו יכולה להתרחש דרך מפגש, ומשולה להתהוות של הריון שסופו בלידה. הצורה הנחותה ביותר של מימוש זה היא הגופנית. הצורה העליונה של מימוש זה היא היצירתית-הרוחנית.

מי שאימץ את "המשתה" של אפלטון על-מנת לדון בתשוקה, הוא לאקאן. אם נצעד בשביל המחשבה שהוא סולל, נגיע להבנה ולנוסחה של היווצרות תשוקה. תשוקה, אם כן, נוצרת ממה שלא יכול להיות מסופק. התשוקה עצמה היא לא מודעת אבל נחווית כ"חור" ו"חסר" – רשומה בנפש כמה שלא ניתן למלאו. עם זאת, היא מניעה תנועה המוליכה אותנו לחפש את הסיפוק המוחלט, כלומר הבלתי אפשרי (אוונס, 2005).

החיבור בין לאקאן לדיוטימה, מבהיר שהתביעה האנושית (האבולוציונית) לילד, יכולה להיות משותפת לגברים ולנשים (נצחיות סימבולית), אבל העובדה שלאישה יכולת קונקרטית להתקרב למימוש התשוקה מעצם פוטנציאל ההולדה, פועלת כנגדה ברחבי הפנטזיה התרבותית הקולקטיבית עד כדי כך שעבורה מרחב התשוקה נסגר. תהליך סגירה זה, דומה למה שחנה סגל מכנה "משוואה סימבולית". זהו מצב בו המרחב הנפשי נסגר והסמל והייצוג הממשי שלו נהיים כאחד. ולענייננו - מצופה מהאישה להיות מסופקת; לראות בילד הממשי את ילד הפנטזיה שלה. 

ניתן לתאר זאת כך: כיוון שאישה יכולה, באופן פוטנציאלי, להרות וללדת היא נחשבת כמי שיכולה לממש את תשוקתה. כלומר מתקיימת פה פנטזיה על פיה החסר שלה ניתן למילוי. על האישה נוחתת הפנטזיה התרבותית המובילה  לחיסולה של התשוקה הנשית כיוון שהרווח נסגר: הילד הפנטזיוני, היצירה שלה, שאליה תשוקתה, הופך כעת למטונימי, כלומר זהה לילד הממשי. זהו רגע המחיקה של הלגיטימיות של התשוקה הנשית וירידתה למחתרת.

בהיסטוריה של הפסיכואנליזה שמור לאישה ולאם מקום שנוי במחלוקת. כבר מראשיתה, החזיקה התיאוריה הפסיכואנליטית מבט אמביוולנטי ומפוצל של האדרה למול הפחתת ערך, הן כלפי האישה והן כלפי האימהות. כך או כך, מרחפת הנשיות והאימהות מעל התיאוריה הפסיכואנליטית בעוצמה הבאה לידי ביטוי בדבריו אלו של פרויד: "שלוש הזיקות הבלתי נמנעות של האיש אל האישה – היא לו היולדת, היא חברת-החיים, היא הקטלנית. או שלוש הצורות שבהן מתגלגלת דמותה של האם במרוצת חייו של האדם – האם גופה, האהובה שהוא בוחר בה בדמותה ובצלמה של האם, והאם-האדמה אשר אליה הוא שב בסוף ימיו. אבל האיש הזקן רודף לשווא אחרי אהבת האישה, כאהבה שקיבל תחילה מידי אימו; רק השלישית מנשי הגורל, אלת המוות המחרישה, רק היא לבדה תיקחהו בזרועותיה" (פרויד 1913, עמ' 101).

ראו את העוצמה שפרויד מייחס לאישה על גלגוליה השונים. האישה-האם היא הכוליות השלמה, האהובה, אבל היא גם המתסכלת הראשית ("לשווא"...). אך יותר מכל, היא השלמות עצמה, המתממשת במוות אליו היא מפתה כאם ("תיקחהו בזרועותיה"). מתוך עמדה זו שאל פרויד בהמשך את השאלה הרטורית המפורסמת: "מה רוצה האישה"? ופסק שמיניותה, לפחות עבורו, היא "יבשת אפלה".

נראה שאם מקלפים את השפעת התרבות והסוציאליזציה נחשף עקרון אוניברסלי שלא ניתן לחמוק ממנו – החיבור בין האישה לאם דוחק את טבעיות תשוקת האישה לחפש לה אפיקים שונים של ביטוי, וזאת במקרה הטוב, שאינה נמחקת כלא לגיטימית. אחד מההסברים הפסיכואנליטיים לאוניברסליות של תופעה זו הוצע על ידי ז'נין שסגה סמירז'ל, פסיכואנליטיקאית צרפתיה שהוטרדה מהכשל של פרויד בהבנת המיניות הנשית. במאמרה המכונן ובעל הכותרת המסגירה את שנינותה: "פרויד והנשיות: כמה כתמים עיוורים על היבשת האפלה", היא מציעה שלעובדה שהתינוק האנושי נולד חסר אונים, תלוי לחלוטין באימו (היום ניתן להכליל – בהורה המטפל העיקרי, זכר או נקבה), ישנן השלכות קריטיות על התהוותן של הפנטזיות התשתיתיות של כיצד באנו לעולם. האם, הנושאת ברחמה, יולדת ומיניקה, נתפסת ככל יכולה  (אומניפוטנטית), בעוד שהתינוק/ת לעומתה חש תלוי וחסר ערך. 

כך, מתוך הערצה וקנאה בפנטזיית האישה/האם הגדולה, המחזיקה בגופה את הפוטנציאל "האל-כימי" ללדת תינוקות, מוצאים עצמם, בנים ובנות, שותפים לחיפוש אחר פתרון נפשי שייקל על כובד המשא של תחושות נחיתות, קנאה וצרות עין למולה. הפתרון הזמין שנמצא, הינו במחיקת ההכרה במיניות האישה והבעלות שלה על התשוקה.  מתוך כך, אף הופכת האישה והאם למסוכנת, בפנטזיה כמובן, וכזו שיכולה להמית אסון, עקב חשש מנקמנותה או כשהיא מופיעה באופן הסותר את המחיקה - כבעלת מיניות ותשוקה. לחילופין היא מופיעה כקדושה, נטולת מיניות כמובן. כך, ומתוך כך, הופכת התשוקה הנשית לאסורה, מסוכנת וסודית.

תובנות פסיכואנליטיות שכאלו, מופיעות גם בסיפורי עם ומיתולוגיות מההיסטוריה הרחוקה. לדוגמה בקורותיו של טירסיאס, המוכר כנביא העיוור מהמיתוס של אדיפוס. אבל מיוחס לו סיפור מסעיר הקודם לכך.

יום אחד נקרא טירסיאס, אז עדיין אדם רואה, לגשר ולהכריע באחד הריבים הסוערים שהתחוללו בין בני הזוג המושלם – זאוס והרה. נושא הריב היה ההנאה המינית: "גבר או אישה, מי מהשניים נהנה יותר?" טירסיאס ניחן ביכולת אחת יוצאת דופן. הוא יכול היה לראות את האמת משני צדדיה: מהזווית של הגבר ומהזווית של האישה. יכולת ייחודית זו, מקורה בכך שבעבר הוא הכעיס את הרה שכעונש הפכה אותו לאישה. בהווייתו זו כאישה, הוא נישא וילד ילדים, ולאחר שבע שנים הרה חננה אותו והחזירה אותו להיות גבר. כיוון שכך הוא היה האיש (והאישה...) המושלם לפתרון בעיה זו. וזו היתה תשובתו: "אם ניתן היה לחלק הנאה מינית לעשרה חלקים, תשעה מהם היו של האישה" על כך נענש טירסיאס מיידית בידי הרה בעיוורון! חטאו היה שהוא גילה את הסוד הכמוס של נשים. זאוס שרצה לפצות אותו על גילוי סוד זה, העניק לו את יכולת הנבואה. בהמשך נכנס טירסיאס לדפי ההיסטוריה כנביא העיוור שחשף בפני אדיפוס את האמת.

אם נחבר בין שלל מחשבות אלו ומושג "הסקסימורון", נוכל לראות שהן מתכנסות למבט משותף על הדימוי הציבורי והפרטי של ה"אישה" כנובע ונגזר מהיותה "אם", ממשית או פוטנציאלית, ומהיחס המורכב ביותר אליה ככזו. כאמור, זהו יחס המערבב האדרה והערצה, קנאה וצרות עין, תחרותיות והשפלה. בתשתית יחס זה, ישנה חרדה הנובעת ממה שנתפס כעוצמתה הרבה, והסכנה הטמונה בה עקב עוצמה זו. הניסיון להחזיק את כל אלו יחדיו כושל לעתים קרובות לפיצול הידוע בין המדונה לזונה, בין הקדושה לקדשה. זה הפיצול בין האישה הפתיינית והמסוכנת ובין האישה הטהורה, חסרת התשוקה משל עצמה.

השאלה שנותרת בעינה עבור כל מי ששמו אינו ישו, היא כיצד לחבר בין האם המעניקה, המכילה והתומכת, לבין היותה גם אישה מינית בעלת תשוקה מלבד טיפול בילדיה?

יתר על כן, כיצד אמורה האם עצמה, שאינה קדושה, להכיר בקיומו של פרדוקס רגשי, בסיסי, אנושי, נשי ואימהי זה? האוקסימורון שטמון בצירוף - "אם-מינית", מהווה חבל דק אבל בסיסי גם של החוויה האימהית – גם אימהות מתמודדות בתוכן עם הצירוף הזה: כיצד להיות גם אם וגם אישה מינית (ולא להפוך לא-מינית). 

הדוגמה המייצגת את הסקסימורון מזווית האישה בצורתו החדה ביותר, מצויה בהריון והנקה. ההריון הינו חוויה נשית ייחודית ופרדוקסלית במהותה - בעת ובעונה אחת זוהי חוויה ראשונית ונשנית; קדמונית, נצחית ואוניברסלית ובו-בזמן אישית, סובייקטיבית, חד-פעמית ומתרחשת בהקשר ספציפי של זמן ותרבות. אחרי הלידה, המורכבות רק מתעצמת. האם המניקה מוצאת עצמה בעין הסערה. שדי האישה, אזור ארוטוגני מרכזי עבורה בריגוש המיני, משמשים כפונקציית הזנה של תינוקה. אותו מגע בדיוק של היניקה הפועל על פטמת השד מעורב גם במעשה המיני, בפנטזיות המלוות אותו ובהנאה ממנו. 

גם אם צלחה בשלום את הקונפליקטים בזמן ההיריון, ניצבת עתה האם המניקה, אולי לראשונה בחייה (המודעים), בפני קונפליקט שקשה להימלט ממנו, והמעמיד אותה בפני חוויית הטאבו של גילוי עריות. נתינה, הענקה, דאגה ואחריות, מתערבבים עם עוררות ארוטית המופקת מההנקה. אין פלא שאימהות רבות פותרות קונפליקט זה, על-ידי הכחשת ההנאה המינית והתנכרות לה, או לחילופין ויתור על ההנקה, כיוון שהיא מעוררת בהן קושי או דחייה.

זירת ההנקה – בה מתרחשת אינטראקציה המורכבת בין גוף לגוף, בין נפש לנפש ובין אזור ארוטוגני אחד למשנהו – מהוָוה את המקום בו מתחדד הסקסימורון והצורך להפריד בין אימהות ומיניות. החוץ והפנים עושים כאן יד אחת למען הפרדה זו. אם נפרק לרגע את הדיאדה אם-תינוק, נראה שהאם האידיאלית מוגדרת כמעניקה לאחרים ומזינה אותם. אין לה, ולא יכולה להיות לה תשוקה אחרת, כיוון שזו תסתור את המושלמות של התקיימותה אך ורק עבור האחר, ותעמיד אותה באור אנוכי.

הפרדת המיניות מהאימהות "פותרת", לכאורה, גם לאם חוויה קונפליקטואלית. הקושי הוא בצורך של האם למצוא בתוכה סדר חדש, או לחילופין, ליצור רצף חדש שבין הארוטיות המוכרת לה לבין ארוטיות אימהית חדשה. דוגמה למצוקה שעולה בהתארגנות נפשית חדשה כזו הופיעה בחלומה של אם צעירה. בחלומה, נגזרה פטמת שדה לשניים. בחשיבה על החלום, הובהר בין השאר כיצד הפטמה החצויה ייצגה את הקונפליקט בו היתה שרויה סביב הצורך והרצון שלה לחזור לעבודתה ובין הצורך והרצון שלה להישאר בבית ולהמשיך להיניק את בתה התינוקת. בחלומה היא ערכה לה ולבתה "משפט שלמה" – לתינוקת לא יהיה כלום ולה לא יהיה דבר. 

חלום זה מהווה דוגמה לחלום מיטיב על כישלון בפתרון הקונפליקט. מיטיב, כיוון שבתוך המאבק הפנימי בתוכה, היא לא בוחרת בפתרון פרברטי או היסטרי. היא ניצבת מול האלימות של הסערה שפרצה לתוכה ומתוכה, ומבינה שעליה להמשיך ולהעסיק את עצמה בחיפוש האיזון שלה, שבין היותה אם לתינוק ואישה מינית ובעלת תשוקה.

מדובר בתהליך סיזיפי, כיוון שמורכבות חוויית האם הפונה אל תינוקה בתשוקה – לעולם תכיל בקרבה משיכה ודחייה, חמלה, אימה ובלתי נודע. זו התשתית של החוויה האנושית, האבן שיש להמשיך ולדחוף במעלה ההר. אימהות דוחפות אותה כשהן פוסעות על חבל דק, "חבל הטבור של האימהות". 

מקורות:

אוונס, ד' (2005). מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית. תרגום: ד' אילון. הוצאת רסלינג.

פרויד, ז. (1913). מוטיב בחירת התיבה. כתבי זיגמונד פרויד, ת"א: דביר: 2. עמ' 93-101. (תרגום: אריה בר).

שסגה-סמירז'ל, ז. [1976] (2007). פרויד והנשיות: כמה כתמים עיוורים על היבשת האפלה. בתוך: מ. גרנק (עורך). אנתולוגיה של הפסיכואנליזה הצרפתית. תולעת ספרים.

Balsam, R. M. (2003). Women of the Wednesday Society: The presentations of Drs. Hilferding, Spielrein, and Hug-Hellmuth. American Imago, 60 (3), 303−342.

Gay, P. (1988). Freud. W.W. Norton & Company. (p.503).