איך לפרק קלמארי בארבעה צעדים / ניר סופר-דודק

לורה עולה במדרגות לדירה שלו ביפו. עמוס עולה מאחוריה, הראש בגובה חצי הגוף שלה. ענן פרומונים מכה לו בתוך המוח, כמו פטיש. הוא יכול להריח אותה. או שהוא סתם מדמיין. היא סוחבת ארגז קרטון. מים קפואים מטפטפים על הרגליים שלה וניתזים אליו.

היא מניחה את הארגז על המרצפות הצבעוניות בזמן שהוא מחפש את המפתח.

"עזבי, אני אכניס את זה למטבח."

הוא מתכופף, הראש שלו קרוב לירכיים שלה. הוא מזדקף עם הארגז. גופים עמומים משקשקים בפנים.

היא פותחת את התריסים ומחייכת אליו. "מצאתי קלמארי טריים, אז הייתי חייבת. באנגליה נורא קשה להשיג אותם. זה בטוח בסדר שנטגן פה? במלון אין לנו איך לבשל."

עמוס בוהה בה. החזה הקטן שלה עולה ויורד בזמן שהיא מדברת.

"מאיפה הבאת עכשיו ארגז שלם?"

"לא יודעת. הסתובבתי ליד הנמל והגעתי לחנות דגים. נתנו לי בזול. חשבתי שזה יכול להיות נחמד לארוחת שישי."

לורה פותחת את הארגז ומוציאה מגש קלקר מלא דיונונים וקרח אפור. היא פורמת את הניילון הנצמד. המטבח מתמלא ריח חלבי.

"תעזור לי לפרק אותם, לפני שדדי חוזר? עשיתי את זה אולי עשרת-אלפים פעם."

הוא ממצמץ. "איפה עשית את זה?"

"עבדתי פעם במסעדה בלונדון. דדי לא סיפר לך?" 

היא מרימה דיונון מול הפנים של עמוס. הוא בגודל כף היד שלה. נדמה לו שהוא עדיין זז, אבל לא יכול להיות.

"אתה קודם מושך את הראש מהגוף. זה מתנתק בלי בעיות. אתה רואה? עכשיו יש לך ביד אחת צינור וביד השנייה ראש עם זרועות מקדימה."

היא מציגה את הגוף הפעור לפני עמוס, פותחת אותו עם האצבע.

"אני לא עושה דברים כאלה," הוא אומר בשקט.

"מה אמרת?"

"אני לא מפרק דברים כאלה." ההחלטיות שלו מפתיעה גם אותו. "זה לא אוכל לארוחת שבת. אולי באנגליה התרגלתם שכן, אבל כאן זה לא."

"עמוס, עשה טובה. ביקשנו לבשל אצלך, הסכמת, אז באמת שאין טעם להקשות. אני עוד צריכה להתקלח ולהחליף בגדים ושהכל יהיה מוכן. אתה לא רוצה שדדי ייכנס ויראה אותנו רבים. זה בסך הכל שק לבן מגומי. זה הכל. צריך לשטוף אותו וזהו. יש שם לפעמים דגים שהוא אכל לפני."

היא פותחת את הברז ומנקה את הקלמארי מבפנים. הזרועות שלה מכוסות פלומה דקיקה, בהירה, כמו של אפרסק.

"למה אתם לא יכולים להישאר לישון פה?"

"עמוס, די. כי אין לך מקום בבית."

"יש לי את החדר אורחים."

"אתה רוצה שבכוח אני אגיד למה לקחנו חדר בבית מלון? מה שבינך לבין הבן שלך לא קשור אליי. אל תכניס אותי לזה. עכשיו תסתכל: יש בפנים סחוס ארוך שרץ לאורך הגוף. הוא נראה כמו מקל של אייסיקל, רק שקוף. רואה?"

היא מכניסה שתי אצבעות, שולפת את המקל ומראה אותו לעמוס. 

"אחרי שאתה מוציא אותו סיימת. תשים על המגש ואני כבר אפרוס. עכשיו אתה רק צריך לטפל בראש." 

היא מניחה את גוש המחושים על הקרש ומתמתחת כלפי מעלה.

"שיט איך שהגב שלי כואב. אנחנו צריכים את הזרועות. רק אותן אפשר לטגן. אני לוקחת סכין ומפרידה אותן משאר הג'יפה. אחר כך, אם תפשיל אותן קצת, אתה תרגיש באמצע כדור קטן. זה העין של הסקוויד. צריך למשוך אותה בעדינות החוצה."

"זו באמת העין?!"

"לא יודעת. אבל זה נראה כמו עין וזה בראש אז אני קוראת לזה עין. באוניברסיטה לא לימדו אותנו סקוויד אנטומי. סורי."

לורה מושיטה לעמוס אחד חדש. "עכשיו תורך."

"אמרתי שלא!" הוא קופץ שפתיים.

"די. אל תהיה ילד. זה או זה או שתאכל חלה עם חמאה לארוחת ערב. תחזיק אותו."

עמוס לופת את הקלמארי ועוצם עיניים.

"לא כל כך חזק. אתה מועך אותו!"

העיניים של עמוס נותרות עצומות. הוא מלפף את האצבעות סביב קצות המחושים ומושך. אחרי רגע של התנגדות, החלקים מתבתקים והיד שלו עפה על לורה.

"אאוץ!"

נדמה לו שהוא נגע בטעות בחזה שלה. הוא לא בטוח. הוא פוקח את העיניים. 

"את בסדר?"

היא מהנהנת. רק עכשיו הוא שם לב לקצה הקעקוע שמאחורי האוזן שלה.

"יש לכם תוכניות עד הטיסה? אפשר לנסוע מחר לצפון או משהו. בטח אף פעם לא היית בסחנה."

"לא יודעת אם נספיק. דדי אמר שהוא צריך לטפל בתעודות שלו ואני צריכה לבקר את המשפחה של אמא שלי."

היא מצביעה על הדיונון ששוכב שמוט ביד שלו. "עכשיו תנקה אותו. אני מקווה שלא תמצא עוד דרכים להכאיב לי."

עמוס שם את הגוף של הקלמארי מתחת לברז ומשפשף אותו מבפנים ומבחוץ. הקרום השקוף, הסגלגל, שעוטף את היצור מתחיל להתפרק והוא נשאר לבן וערום. הוא מחפש את מקל הארטיק השקוף שמתחבא בפנים, אבל המקל מכוסה נוזל וכל הזמן מחליק לו בין האצבעות. לורה לוקחת ממנו ושולפת את המקל בתנועה אגבית. היא מניחה את הקלמארי על המגש ומסתכלת על השעון שתלוי מאחוריהם. השיער שלה מתעקל קצת מאחורי האוזניים וחושף את העור הרך, הסומר, שבצד הצוואר. מתחת לשערות הדקיקות מקועקע עלה.

"עכשיו תחפש את העין," היא מסתובבת אליו. "אני הולכת לעשות פיפי בינתיים. אתה יודע איך לעשות את זה. אני מאמינה בך."

עמוס בוהה בה כשהיא מתרחקת, בכל צעד, המכנסיים נכנסים לה לחריץ בזווית אחרת. לא מסתכלים על אשתו של הבן שלך. לא מסתכלים על אשתו של הבן שלך. לא מסתכלים על אשתו של הבן שלך. גם אם היא הולכת עם מכנסיים דקים מדי אצלך בבית.

הקלמארי שוכבים ריריים במגש הקלקר ובוהים אחד בשני בטמטום. יש להם ריח סגול, כמו היוד שאמא שלו הייתה מורחת כשהוא היה נופל מהאופניים. אין סיכוי שלורה יודעת מה זה יוד. הוא עוצם עיניים ומנסה לשחזר איך מפרקים קלמארי. קודם מפרידים את הראש מהגוף. אחר כך צריך לשטוף אותה. להחליק מתוכה את מקל הקרטיב השקוף ולהניח אותה במגש. פלומת האפרסק שעל הזרועות שלה רועדת. הוא מנער את הראש ושומע את המים יורדים בשירותים.

הם עובדים בשקט, בריכוז של מי שמבקשים להיעלם בתוך תנועות הידיים. חצי שעה אחר כך כל הקלמארי מנוקים במגש. הזרועות שלהם מעליהם, בערבוביה עייפה.

"אני מסריחה לגמרי. לא בא לי להיות ככה כשדדי יחזור. יש לך במקרה מגבת?"

הוא ניגש לחדר. היא הולכת אחריו ושואלת אם יש לו אולי גם משהו ישן של דדי. היא לא רוצה לחזור לאותם בגדים. עמוס פותח את מגירת הפיג'מות ומוצא חולצת סיום מחזור ושרוואל, שדדי השאיר לפני שעזב לאנגליה.

כשלורה נכנסת להתקלח הוא חוזר למטבח כדי לנקות את שאריות הקלמארי. הוא אוסף את צינורות העיכול ושקי הדיו ששוכבים על השיש וזורק לפח. המים במקלחת ממשיכים לזרום. הוא שם את הכלים במדיח ברעש ומנסה לזמזם לעצמו. הוא לא יכול לשטוף כלים, כי לחץ המים בדירה הישנה לא מספיק גם לכיור וגם למקלחת. אם יפתח את הברז אצלו, הזרם אצלה ייחלש ויהיה לה קר בגוף. הוא מקרצף את השיש ואת השולחן. מנסה להתכופף, לשאוב את עצמו פנימה.

הרעש של המים נפסק סוף סוף. הדירה קטנה מדי. בדרך כלל הוא אוהב את הקוטן הזה. את העובדה שהבית נצמד אליו כמו בגד ולא יותר. אבל עכשיו, כשהיא כאן, פשוט אין לאן ללכת. הוא מקרב את כפות הידיים לאף ושואף. עדיין יש עליהן ריח של דיונונים.

לורה יוצאת מחדר האמבטיה עם החולצה הלבנה והשרוואל של דדי. הוא שואל את עצמו אם היו לה את כל הבגדים שהיא הייתה צריכה. היא מוציאה קופסת קורנפלקס וקרטון חלב ומתיישבת ליד השולחן הנקי. היא לא שואלת אם הוא רוצה גם. הוא מתיישב מולה, כדי לארח לה לחברה. חלב לבן נמזג בזרם דקיק על רקע חולצה לבנה. היא מתרכזת בפעולה, מתבוננת פנימה. הלחיים שלה עדיין סמוקות מהמים החמים, כמו אחרי משגל. עוד מעט דדי ייכנס. כל השנים האלה ביניהם. היא הדבר הכי קרוב למשפחה שיש לו.

ניר סופר-דודק הוא סופר, משורר ופסיכולוג קליני. בעל תואר דוקטור עבור מחקר שעסק בהיבטים הקיומיים של ההפרעה הטורדנית-כפייתית. חתום על סיפורים קצרים שזכו בפרסים ראשונים בארץ, וכן על ספר בישול צמחוני. נשוי לנירית ואבא לשלושה ילדים, שתי כלבות ושלושה חתולים. מתגורר בשולי היער, גיאוגרפית ומטאפורית.