איגואנות / ניר סופר-דודק

בלילה שבו זיהו את אמא שלךָ, שירי התקשרה ואמרה לך להגיע. 

אתה עומד כמו אידיוט בכניסה לבית של ההורים שלה ודופק בשקט, בשביל לא להעיר אף אחד. רק זר פרחים חסר לך. היא פותחת במכנסי בוקסר וגופיית פלנל ונותנת לך חיבוק. החזה שלה נלחץ אליך.

"אז זהו?" היא שואלת.

אתה שותק ונכנס אחריה.

היא הולכת למעקה של המרפסת, מדליקה סיגריה ויורה את העשן הראשון החוצה. ביד השנייה היא מגרדת בעצבים את המרפק דרך החולצה.

"מה קרה, נעקצתְ?"

"סתם איזה עניין. לא קריטי. אבא שלך אמר משהו?"

"הוא עדיין תקוע ליד רמלה עם הטפסים. בטח ישחררו לנו אותה עד מחר."

"כוס אוחתו, כמה ארוחות אכלתי אצלכם כשהיינו קטנים."

"כן, היא בישלה ממש גרוע."

היא חוזרת לגרד את המרפק. החזה שלה רועד קצת מתחת לחולצה.

"תגידי, את רוצה לשים על זה משהו?"

"לא. אני כבר מכירה את זה. זה התחיל עכשיו. עוד יומיים כל העור שם יהיה אדום ומשופשף עם קשקשים לבנים."

היא מפשילה את השרוולים. באור שעולה מפנסי הרחוב המרפקים שלה נראים מושלמים.

"את מדמיינת."

"תאמין לי. כשזה מתחיל זה לא נגמר עד שזה מכסה את הכל. לוקח חודש עד שאני מצליחה להרגיע ולהכניס את הכל חזרה. כל השנים האלה, ולא שמת לב שאני הולכת רק עם בגדים ארוכים?"

"חשבתי שלבנות תמיד קר."

"דווקא בזמן האחרון הייתה לי תקופה טובה. לא נסעתי לשום מקום, לא שכבתי עם אף אחד. מספיק שאני רק מכירה מישהו כדי להתחיל להתקלף. זה כמו פצצת זמן."

"אולי את צריכה להתרגל כבר מההתחלה. להיות עם מישהו לא מרגש."

היא מורידה חזרה את השרוולים.

"אבא שלך אמר מה נשאר?"

"לא יודע. לא מעניין אותי. הלוואי שכלום."

היא מכבה את הסיגריה על המעקה.

"והכי גרוע," אתה אומר, "זה שהוא אפילו לא כועס שהיא נסעה לשם. היא המציאה לו שהיא הולכת לאיזה רטריט בערבה. אם הנוח'בה היו נכנסים לקיבוץ יום אחר כך, הוא לא היה יודע כלום."

היא משפשפת את העיניים. "תקשיב, אני יודעת שאתה צריך לדבר עם מישהו, ומחר בערב אני מבטיחה לך שאני אקשיב. אבל אני קמה עוד שלוש שעות לעבודה ואני קרועה. אתה לא כועס, נכון? חשבתי שתישן פה, אם זה יעזור. אני לא מדבקת. אבל תצא יחד איתי בבוקר. אם ההורים שלי יראו אותך הם יתחילו לתחקר על אמא שלך, ולא נראה לי שזה מה שאתה רוצה."

אתה הולך אחריה לחדר. היא מתפשטת ונכנסת מתחת לשמיכת הפיקה. אתה מוריד רק את המכנסיים ומשאיר אותם על הכיסא. פתאום נדמה לך שיש ריח של בית קברות. אתה מתיישב על המיטה ומעביר לשירי אצבע על הזרוע. העור שלה מזוגג בשכבה דקה, שמנונית, של זיעה. היא קופצת.

"אני מצטערת, זה פחות מתאים היום. אני באמת לא רואה בעיניים מרוב עייפות."

אתה טועם את קצה האצבע בלי שהיא תראה, כאילו כוסס שארית ציפורן.

"אתה יודע?" היא מדברת בשכיבה לתוך הקיר. "כשהייתי ילדה, חשבתי שיש לך את האמא הכי טובה בעולם. תמיד היא הייתה בבית כשהגענו."

"מישהו היה צריך להחליף להם את המצעים, לא?"

"וגם היו לה את כל הפרחים היפים האלה, באדניות. לא כמו ההורים שלי, שהכל אצלם נבטוטים של עדשים. לפעמים הייתי גונבת לכם פרחים, רגע לפני שהייתי הולכת הביתה, ואז רצה ושמה אותם לייבוש בתוך ספרים. פעם אמא שלך שמה לב שנעלמו לה שלושה פעמוני שלג, בדיוק כשהייתי בדלת. האשמתי את החתולים שלכם. אני מקווה שזה בסדר."

"אל תדאגי, מגיע להם. מגיע גם לה."

היא קמה בתחתונים מהמיטה ומוציאה מאחד המדפים העליונים ספר עם כריכת בד אדומה. היא פותחת אותו ומראה לך עמוד אחרי עמוד של פרחים שטוחים. מסביב לחלקם מצוירים קווי מתאר בעיפרון. היא שולפת אחד, לבן.

"הנה, שיהיה לך למזכרת, מאמא שלך."

היא ניגשת לג'ינס שעל הכיסא ודוחפת את הפרח לכיס הקדמי. היא מפשפשת עוד קצת ומוציאה את העטיפה המקומטת של הקונדום שלקחת בדרך אליה. היא מניחה אותה בספר במקום הפרח.

"ניתן לו להתייבש איזה שנה, ואז נצייר גם סביבו בעיפרון."

אתה מסתכל איך הגוף שלה נמתח בזמן שהיא מחזירה את הספר למדף. התנועה הכי יפה בעולם. עוד חודש כולו יהיה מכוסה בקשקשים, זה מה שהיא אומרת. כמו איגואנה ענקית. אתה עוצם עיניים ורואה שורה של איגואנות שחורות שוכבות על הסלעים בגלאפגוס. הקצף של הגלים מתנפץ על הקשקשים שלהן, על העיניים הפקוחות. והן רק מפלבלות במבט המטומטם שלהן ולא עושות כלום. אמרו שמצאו אותם יחד, על המיטה בממ"ד. אפילו לא ניסו לברוח.

"על מה אתה חושב?" היא שואלת.

"סתם, שום דבר חשוב."

שירי משכיבה אותך על המיטה ומתיישבת לידך. היא תופסת לך את הזין ומתחילה להניע את האגודל והאצבעות למעלה-למטה. 

"את באמת לא צריכה, אני בסדר," אתה אומר. נדמה לך שבקצה הזין אתה מרגיש את הקילוף בכף היד שלה מתחיל.

"זה שום דבר. תדמיין שזאת לא אני."

היא לוחצת יותר חזק ומניעה את היד מהר, בתנועות קטנות. זרע לבן חולב את עצמו ממך. חצי מיליארד תאים שימותו לפני שיהפכו לאנשים. אימפריה שלמה נספגת לתוך שמיכת פיקה.

ניר סופר-דודק הוא סופר, משורר ופסיכולוג קליני. בעל תואר דוקטור עבור מחקר שעסק בהיבטים הקיומיים של ההפרעה הטורדנית-כפייתית. חתום על סיפורים קצרים שזכו בפרסים ראשונים בארץ, וכן על ספר בישול צמחוני. נשוי לנירית ואבא לשלושה ילדים, שתי כלבות ושלושה חתולים. מתגורר בשולי היער, גיאוגרפית ומטאפורית.