חופש / לינור כץ

את עוצמת עיניים, מבעד לעפעפיים הסגורים שלך את רואה – אור. בן זוגך מחבק אותך, מנשק, את חושבת אם את רוצה סקס או לישון. את עוצמת עיניים, מבעד לעפעפיים הסגורים שלך את רואה אור, חום נעים של שעות צהריים מוקדמות, נדמה לך שמה שאת לא רואה, נמצא שם מחוץ לחלון, סדין לבן מתנפנף ברוח על חבל בחצר, ריח כביסה, פרפר, בא לך לנמנם.

את חוזרת על המשפט הזה בראשך – מבעד לעפעפיים הסגורים שלך את רואה אור – ובמקום לנצל את התנאים הטובים לנמנום עוּברי, את קופצת מהמיטה מהר כדי לכתוב את המשפט. אולי בן זוגך נעלב, אבל אין זמן להתחשב בכל זה, צריך לכתוב, יכול להיות שם סיפור. מול המחשב, ככל שאת כותבת את מבינה שלא סיפור חיפשת, אלא הזדמנות לחרוט את התחושות שהיו קודם במיטה, שעבור הניסיון לתעד אותן, הסכמת לזנוח.

את מבינה את זה עכשיו כי אחרי המשפט הראשון את לא יודעת איך להמשיך. בעצם רצית להיכנס הלאה הלאה דרך הסדין המתנפנף לתוך העפעפיים עד לזיכרון קדום. מי יודע מה חווית בתור תינוקת, אם מלאכים צפו סביבך. הצבע האדמדם שראית כשעצמת עיניים במיטה נדמה הכי קרוב להיזכרות. עד שתגיעי למשהו מוחשי, למילה כלשהי, את כותבת, וכשתגיעי למילה כלשהי, תוכלי להגיד אותה או לקרוא אותה בשקט ולהרגיש את עצמך בהתחלה של כל הדברים, נולֶדֶת לתוך העולם. בינתיים ספרי לי סיפור.

כתבי לי דברים נדושים, אני אוהבת דברים נדושים. כתבי לי על חצר שהאוויר בה עומד ואפשר לראות את האבק נוצץ בשמש. חיפושיות על האדמה הולכות לאט. חמציצים בקבוצות ועץ רימון וחתול שגר בחצר, ואת ילדה על כיסא באמצע החצר, מסתכלת ורואה את החיים בצבע. בעצם לא, אל תכתבי לי על זה.

תכתבי לי על סדין מתנפנף וריח כביסה, וגבר ואישה ובקתה מעץ. היא סורגת צעיף ולו יש כובע בוקרים, זה בארץ אחרת. באמבטיה יש להם סוס פוני, הם רוחצים אותו ומסרקים אותו וקצף סבון בכל פינה. הקצף לבן ונקי, נבלע בין חריצי קורות העץ של הרצפה. האישה והגבר, הם נשואים את יודעת, והפוני, הם קיבלו אותו כמתנת חתונה. הם מתכסים בקצף הסבון ומכניסים ממנו לפה וזה טעים. כמו שתמיד רצית שקצף סבון יהיה, לא כמו ממתקים, כמו סבון, כמו הריח ככה הטעם. אולי לא כדאי שתכתבי לי סיפור.

תכתבי לי את עצמך. תכתבי לי את עצמך של החלומות, לבושה בגדים אופנתיים או הולכת עירומה וזה לא משנה כי כך או כך כולם רוצים בחברתך. את פצצת סקס מהלכת ואף אחד לא נוגע עד שאת מרשה ולפעמים את אוהבת להקניט אותם. יש לך בגדים כל כך יפים, צבעוניים. פעם אחת מחוך בצבע לימון וחצאית משי בצבע תכלת. פעם אחת שמלה אדומה, ואת זוחלת במדרגות, ומאוד קשה לך לעלות במדרגות, חברה שלך הבלונדינית מכיתה ג' לא מסיימת את כוס היין שלה אז את שותה אותה עד הסוף בשבילה וזה בסדר אבל קשה לך לעלות במדרגות.

את יוצאת ממועדון ונכנסת למועדון ויוצאת ממועדון ונכנסת למועדון וכל המורות יושבות בשורה על הבר, מחמיאות לך שאת מוכשרת. יש לך כיף ילדותי במחמאות אבל פתאום את בהריון, מעשנת סיגריות, אז אולי כדאי שתתעוררי.

עדיף שתתמקדי במחמאות ותגידי לעצמך - ״את מוכשרת״ ותאונני. יש לך גבר במיטה עם מוח ואצבעות. את יודעת שהעור הוא האיבר הכי גדול בגוף האדם? האיבר הכי גדול בגוף האדם עוטף את הגבר שלך, האיבר הכי גדול בעולם רוצה לעשות איתך אהבה. כדאי שתפסיקי, תפסיקי לכתוב לי ותתחילי לכתוב לעצמך. את יושבת, עדיין מחפשת את הזיכרון הקדום, מן תמצית אלוהית, שיקוי מילים, בולעים אותו וחוזרים עד הסוף אחורה שזה כמו להיות בעתיד. הרי תמיד הדברים חוזרים להתחלה, אנחנו חיות במעגל.

את כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמך. את חוזרת למיטה ואהובך שכבר התחיל לשוטט לו בבית, מתיישב על הכורסא. את קוראת לו חזרה אלייך והוא בא. יש פריבילגיה למי שחושב את עצמו כותב. פריבילגיה להיות גחמני. פריבילגיה לעזוב דברים באמצע עבור משהו נשגב. המשפט האחרון הזה עושה לך בחילה. בכל זאת מוטב שתכירי בהתנהגות המתנשאת שלך. לא קרה לך שום דבר נשגב, היה רק אור בעפעפיים ותחושה של סדין על חבל.

הפעם את מרשה לעצמך לעשות אהבה. ונכון, כבר לא קל לעשות אהבה, לא קל לדעת אם זה רק סקס או אהבה, אם זה בשביל הזוגיות או בשביל שתהיה משפחה. את מנתקת את עצמך כמה שיותר ממחשבות ומנסה להיכנע למגע השפתיים והאצבעות, וזה טוב הפעם, יכולת להיות רק גוף, את כל כך גוף שזה כאילו שהאיברים הפנימיים בחוץ והקליפה בפנים ובגלל שאת עוצמת עיניים מאיפה לך לדעת שזה לא באמת כך. אתם מחברים איברים ואולי הפעם למרות הכל, נכנסת להריון, אבל אל תפסיקי, אל תפסיקי לעשות אהבה, אל תחשבי על כלום, ובבקשה אל תנחמי את עצמך שכלום לא משנה, כי אם לא תהיה אהבה ולא תהיה משפחה, תהיה לך כתיבה.