אוטוביוגרפיה לסבית או: איך את יודעת שאת כזאת אם לא ניסית? / יעל משעלי

אז היא אומרת (ואת זה אני חווָה שוב

ושוב) – היא אומרת: אני לא יודעת

אם מין הוא אשליה

אני לא יודעת

מי הייתי כשעשיתי את הדברים ההם

או מי טענתי שהייתי

או אם השתדלתי להרגיש

דברים שעליהם קראתי

או מי בעצם היה שם איתי

או אם כבר אז ידעתי

שהיה ספק ביחס לדברים האלה.

אם מין הוא אשליה, למה זה משנה כל כך עם מי אנחנו נכנסות למיטה? מי הייתי כשעשיתי את זה עם גבר, זה שלימים יהיה הראשון והאחרון, שש שנים אחרי שיצאתי מהארון? ייתכן שהתגעגעתי למה שהיה בתוכו ועדיין התאים לי יותר מג'ינס וחולצות עם צווארון? אבל לארון היה אסור לחזור או אפילו רק לפתוח אותו כדי לקחת משהו ולסגור. מעולם לא ראיתי בעצמי סטרייטית, ועדיין, היה פרק זמן בחיים שלי שבו מצאתי אין-ספור הזדמנויות לפתוח משפטים במילים "החבר שלי". זה היה תענוג כמעט ארוטי. כאילו מישהו עבר על הגוף שלי בעט מיוחד וסימן "וי" על כל איבר בנפרד. נמשכתי לתחושת השייכות שלא הכרתי מבית: להנהונים לחצאי משפטיי, לחיוכי השותפות לרמזי מילותיי. אני יודעת שהשתדלתי להרגיש דברים שקראתי. שאמרו לי. ששמעתי. מי בעצם היה שם איתי? אימא? אני יודעת שאז לא ידעתי דבר, ושאם היה לי ספק הוא היה רק ביחס אליי.

לעומת השפה התיאורטית, המאפשרת דיבור בהיר, מאורגן ושיטתי, הדיבור האישי הוא בעל פוטנציאל חתרני דווקא משום שהוא מקשה על הצגה סדורה של אני הומוגני, שהיה מתאפשר בדיבור מופשט נטול נמענים. עם זאת, בגלל שכל מה שאני יכולה לומר על עצמי נשלח למי שבידו לאשר את הסיפור שלי, מה שניתן לספר אינו נתון בשליטתי, והישרדותו של הסיפור האישי לעולם מותנית במציאת קהל אוהד ורספטיבי. כפי שג'ודית באטלר מבהירה, אין אני הקודם לדיאלוג, ולכן הסיפור שלי מתאפשר רק באמצעות פנייה לאחר. המבנה הדיאלוגי שבמסגרתו מתכוננים סובייקטים מתנהל באמצעות תכתיבים חברתיים המבהירים למי יש לתת הכרה ובאילו תנאים. אם הסיפור שלי אינו עומד בקריטריונים, לא רק שלא אוכל לספר אותו, אלא שהוא גם לא יוכל להוסיף ולהתקיים כשלעצמו. האפשרות שאשמע מותנית בכך שאיוולד בגוף הנכון (ללא סימני שאלה), שאשתייך למגדר הנכון (בהתאמה) ושאבטא את המיניות הנכונה (בהשלמה). אני תמיד תלויה במבט של האחר כדי לדעת איך אני נראית. אני תמיד תלויה בתגובה של האחר כדי לדעת אם אני קיימת.

איך פועל הדיאלוג שבמסגרתו מתכוננות לסביוֹת? אילו שאלות אנשים מרשים לעצמם לשאול את מי שיוצאות מהארון? מה השאלות האלה מניחות ומקדמות? האם ניתן לבחור אם לענות? האם שתיקה היא צורת התנגדות? האם דיבור הוא אמצעי כינון של זהות? והאם לא מדובר במבוך סתרים שכל השאלות בו מובילות לתשובה אנושית אחת אפשרית, שהיא תמיד סטרייטית?

כדי לענות על השאלה "מי אני?", אני צריכה גישה לקטגוריות זהות שונות, חירות לבחור ביניהן ללא סנקציות, ומעל הכול, אני צריכה שהשאלה שמופנית אליי – בין שהיא רשמית, סקרנית או אגבית – לא תהיה שאלה רטורית. בעקבות באטלר, ניתן לטעון כי הדיאלוג בין העולם הסטרייטי ללסביות מתנהל במבנה של מתן דין וחשבון, מכיוון שנקודת המוצא היא הטלת ספק או האשמה. סיפוריהן האישיים של לסביות תמיד יידרשו להצדיק את הבחירה בנשים אחרות ולהסביר מה קרה לחיים שהן היו אמורות לחיות. השיח על לסביוּת עשוי לשמש הזדמנות לכינון זהות, אך בו-בזמן גם לפעול כמנגנון פיתוי אלי וידוי, שביסודו מלכודת הומופובית מתוחכמת שעניינה להוכיח שהזהות הנדונה היא תוצר של שיבוש או פגיעה. הדיאלוג הלסבי חושף כי לא כל המצבים האנושיים תובעים הסברים, אלא רק אלו שאינם זוכים להיות מסומנים כ"טבעיים" או "נורמליים". כך, גם אם אני מתבצרת בביתי, בגופי, בליבי, אך לצידי גבר, אני איחשב "מסודרת", אך ברגע שאישה תחליף את מקומו, ואישה היא לעולם תחליף של הדבר עצמו, הרי הכרחי ואף כדאי להתחיל להקשות על חיי.

אם אני רוצה להיות מובנת וברורה ולזכות בהכרה עליי ליצור סיפור קוהרנטי שיציג בדרך רציונלית ובאור חיובי את הבחירות שבחרתי, אך הסיפור הזה יורכב גם ממה שאינו שלי, ממסרים שהפנמתי ומפחיתים מערכי ואף חותרים להכחדתי. כפי שמסביר אנתוני אפיה (Appiah) על בסיס ניסיונו כהומו שחור, מאבק של מיעוטים להכרה הוא מאבק שכולל תסריט ידוע מראש, משום ששום זהות אינה יכולה לזכות במשמעות במנותק מסטריאוטיפים וסטיגמות. במילים אחרות, להיות מי שאנחנו פירושו לנהל דיאלוג עם שיחים דכאניים שנשמעו קודם ויושמעו בעתיד. לספר את הסיפור שלי משמעו להדהד את הסיפור של הלסבית הפורנוגרפית שרק מנסה למשוך גברים, של המזרחית הפרימיטיבית שרק יודעת לגדל ילדים, של האישה ההיסטרית שרק מחכה שמישהו ישתיק אותה אחת ולתמיד. הקול שלי לעולם יכלול את הקולות ששונאים אותי, שאינם מוכנים להכיר בסיפור שלי ואף פועלים לשלילתו כסיפור לגיטימי. לכן, המאבק על הכרה בזהות כאפשרות הוא אמנם חיוני, אך הוא רק השלב הראשון בתהליך. בשלב השני יש לשוב לסיפור האישי, מכיוון שתמיד יש פער בין הזהות הפרטית לקולקטיבית, שטשטושו אחראי לשכפול המשטור שעומד בבסיס כל קטגוריית זהות.

גם אם מובן אילו מנגנוני דיכוי מופעלים באמצעות הדיאלוג שמתקיים בין לסביות לסטרייטים, לא תמיד ברור כיצד מנגנונים אלו משועתקים לתוך מרחבים לסביים. ארלין סטיין (Stein) מראה כי בפמיניזם הלסבי האמריקאי בשנות ה-70 של המאה ה-20, אקט היציאה מהארון הוצג כהזדמנות ללקיחת בעלות על ניסיון החיים, כאשר בפועל הוא שימש כמנגנון לניכוס סיפורים מגוונים ולהתכתם לנרטיב אחיד, שבו האחת בהכרח יוצאת מדיכוי והסתרה של האני "האמיתי" אל מרחב מקבל וחופשי. בעקבות אפיה, ניתן לומר כי הפמיניזם הלסבי יצר תסריט הומוגני של זהות שאילץ נשים לשכתב לא רק את מה שעברו אלא אף את מה שרצו או פנטזו, כך שכל מה שנתפס כשריד של הטרוסקסואליוּת הושמט מהסיפור, משום שסומן כמאפיין של דיכוי. במסגרת זו, רק הסגנון האנדרוגיני זוהה כמבטא דחייה אותנטית של התפקיד הנשי, והמופעים הבוצ'-פמיים, שעוצבו ורווחו בקהילות לסביות עד סוף שנות ה-60, הפכו באחת לחיקוי פטריארכלי מלאכותי, נטול מודעות פוליטית.

את השימוש במונחים כמו "אמת" ו"אותנטיות" ניתן לזקוף לדיאלוג האלים שנשים נדרשות לקיים ברמה היום-יומית במציאות הטרוסקסיסטית, שבחסותו כל עמדה שאינה זכרית, גברית והטרוסקסואלית מזוהה כטעונת בחינה כדי לאפשר ולהסוות עוד צורה של פלישה ושליטה. התשוקה לברוח מן הגורל הנשי, בחברה שמשתמשת באופן גורף וכוחני בהבדל המגדרי, הובילה את הפמיניזם הלסבי למחיקת הבדלים בין נשים, כך שנרטיב השיבה הביתה שהציגה התנועה הוצע למעשה רק ללסביות שהסכימו להזדהות ולהיראות בדרכים שזוהו כ"נאורות", בעודו משאיר רבות אחרות לשוטט לבד בסמטאות המגדר החשוכות.

הלסביות הפמיניסטיות לא ראו בהבדלי מגדר אתר פוטנציאלי לערעור על צווים חברתיים או לעיצוב יחסים מיניים בין נשים. באמצעות תיעוד סיפורים אישיים של לסביות ממעמד הפועלים, אליזבת לפובסקי קנדי ומדלין דיוויס מראות כי משנות ה-30 עד שנות ה-60 של המאה ה-20 תפקידי בוצ'-פם ביטאו צורת התנגדות פרה-פוליטית בארצות הברית. תת-תרבות זו לא התבססה על תיאוריות מופשטות או אג'נדות פוליטיות, אלא נועדה לאפשר לאותן הנשים למצוא זו את זו ולשרוד מחוץ לכלכלה שאינה מאפשרת את קיומן של נשים לא נשואות. מכיוון שהפמיניזם הלסבי כמעט לא התעניין במיניות מחוץ לפריזמה של דיכוי, הוא לא זיהה את תרומתה של התרבות הבוצ'-פמית להיסטוריה הפמיניסטית והלסבית, כזו שהציבה את העונג המיני כבסיס לאוטונומיה נשית ולהתקשרות בין נשים בעידן שמרני ואף ריאקציוני.

אף שהדיכוי הקשה ביותר מופעל על הגוף, הגופני מופיע לרוב כבלתי רלוונטי לנרטיב ההיסטורי. ג'ואן נסטל (Nestle), הכותבת על ניסיונה כפמית בשנות ה-50, מציבה תפיסה אחרת של ההיסטורי, שלפיה כתיבת המיני אינה נופלת מכל תצורה אחרת של התיעודי, ולו משום שהפנטזיות עשויות לחשוף את יחסי הכוחות החברתיים בזמן ובמקום נתונים, את מגוון הדרכים שבהן מופעלת אלימות על התודעה ועל הגוף ואף את אפשרויות התיקון. תפיסה זו מערערת על גישות הומו-לסביות ולהט"ביות החותרות להיטמעות, בין השאר, באמצעות התעקשות כי "אנחנו יותר מאשר מיניוּת", ומציעה שאם דווקא נכניס את הסקס להיסטוריה, אולי המיניות תפסיק להיות מקור לבושה ואשמה, ובמקום לשמש רק ככלי לניצול וביזוי, היא תהפוך יותר מאיתנו לראויות לתיעוד.

יש לך חבר? לא, וגם לא יהיה. למה? בטח בקרוב תמצאי. אני לסבית. מה, אף פעם אפילו לא ניסית? פעם אחת, לפני כמה שנים. זו הייתה הפעם היחידה שהיה לך חבר? כן. הפעם הראשונה שהיית עם גבר? כן. לפני זה גם לא התנשקת עם בנים? לא אמיתיים. אז איך ידעת שאת לסבית? בהתחלה לא ידעתי, אבל גם לא הצלחתי להרגיש את מה שציפו ממני. אז היית עם נשים בגלל שאת שונאת גברים? לא. די מהר הבנתי שכל הפעמים ש"הערצתי" נשים או בנות היו בעצם התאהבויות. אבל איך יכולת להיות בטוחה לחלוטין? ניסיתי לצאת עם כמה בנים, ותמיד ברגע שהם עמדו לנשק אותי, ממש כמו בכל הפרסומות והסדרות והתמונות והשלטים והסרטים, הייתי מסיטה את הפנים ומציעה שנישאר חברים. אז מה, אף פעם לא פגשת גבר שרצית לגעת בו? לא. לא הכרת אף אחד שעשה לך את זה? לא באמת. קשה לי להאמין שזה לא עבר לך בראש אפילו פעם אחת. אה... היה איזה אחד בצבא שנהניתי לחשוב עליו לפני השינה... ו... היה את המדריך פסיכומטרי שהייתי מפנטזת עליו לפעמים. מה זאת אומרת מפנטזת? היו לי פנטזיות... מיניות... קצת אלימות עליו בזמן הלימודים. אז את כן נמשכת לגברים. את לא לגמרי לסבית. אני לסבית כי אני בוחרת לאהוב נשים. אבל יש לך פנטזיות על גברים? לפעמים. ואת קוראת לעצמך לסבית? ככה קוראים לי. אז רגע, שנייה, גם כשאת עם אישה את יכולה לפנטז על גבר? כן. את לא חושבת שזה אומר שאת משקרת לעצמך? שזה לא טבעי? לא, זה אומר שנמאס לי לשקר לאחרים. אני יכולה להיות עם נשים ולפנטז על גברים. אז למה שלא תהיי עם גברים ותפנטזי על נשים? כי זה מוחק אותי. אחת הטעויות שעשיתי הייתה לבלבל בין איך לימדו אותי להגיב לבין איך אני רוצה להרגיש. כך מצאתי את עצמי עם גבר בניגוד לרצוני. אבל מה חשוב יותר: הגוף או הנפש? מה שמדמיינים או מה שעושים? אני לא בטוחה איך זה בשביל אחרים. אני יודעת שעבורי הפנטזיה היא ערוץ בטוח יחסית לעיבוד של טראומה מינית. היא לרוב בנויה מכל מה שכואב לי. שמפחיד אותי. שמשפיל אותי. שמצמיד אותי לקיר. עם נשים אני יכולה להרשות לעצמי להתמסר לדימויים מאיימים, שעם גברים יהפכו לממשיים. אבל אומרים שבפנטזיות אנחנו מרשים לעצמנו לבטא את מה שאנחנו באמת רוצים ומתביישים לספר לאחרים. אז את חושבת שמה שתמיד רציתי בסתר ליבי זה אונס קבוצתי? טוב, אבל אפשר לומר שלא היית לסבית בזמן האחרון. אני לסבית כבר יותר מעשור. או.קיי., אבל לפני כמה שנים היה לך חבר? כן. נמשכת אליו? לא ממש. ולא חשבת שזה מוזר? בהתחלה קיוויתי שאני כן אמשך אליו, ואחר כך חשבתי שזה בגלל שאנחנו לא מסתדרים. שזה בגללי. בגלל שאני באה מבית בעייתי. בגלל שכל החיים הייתי רגילה להיאבק על המקום שלי. בגלל שבמקום שממנו אני באה – להתקיים פירושו להיאבק. ולא חשבת שאת רוצה להיפרד? לא. לא רציתי להיפרד או כל דבר אחר. הוא לפעמים רצה, כי מי רוצה להיות חבר של בחורה שכל הזמן כואב לה, שלא רוצָה שייגעו בה, שהפנים שלה משרטטות מאבק, שלא זוכרת לקחת גלולות אף פעם, שהגבול בין הבית לגוף שלה הולך ונעלם ושהדבר היחיד שחשוב לה בעולם זה שלא יעירו אותה מוקדם. אבל אם נשארת שם כל כך הרבה זמן, כנראה היו גם דברים שאהבת. לא כל כך. אז אלו היו שנתיים וחצי של סבל? דֵי. הרגעים היפים היו קצרים, קצת כמו בין אחים שנלחמים על האהבה של אימא ששניהם לא מקבלים, ורק כשהיא יוצאת לכמה רגעים, הם נרגעים. והאימא היחידה שאני מכירה כמעט לא יצאה. אבל את לא עונה על השאלה. מה הייתה השאלה? היה לך גם טוב איתו, לא? לכולנו יש רגעים קשים בקשרים ארוכים. זה לא אומר שכולנו לסביות והומואים. ככה אומרים. אם באמת לא נמשכת אליו, איך הגעתם לשכב? זה היה אחרי תקופה ארוכה שהייתי לבד. מיד אחרי שפגשתי במקרה מישהי שאהבתי כנערה, ודיברנו על לחזור להיות ביחד, וברגע האחרון היא התחרטה ואמרה שהיא חייבת לנסות קשר רגיל לפני שזה יהיה מאוחר מדי בשבילה. באותו שלב הוא היה ידיד שלי מהלימודים, ואמרתי לו חצי בצחוק שאני שוקלת להיות עם גברים. הוא די התלהב מהרעיון להיות הראשון שלי או זה "שיהפוך אותי", וכל עוד לא קרה כלום אפילו היה מתח מיני. נהניתי מהפלירטוטים, מאיך שהוא התבונן בי, מאיך שהמבט שלו נעשה חד וממוקד, מלהיות במרכז. מישהי שאלה אותי אם אני נמשכת אליו, ועניתי שאני נמשכת לאיך שהוא נמשך אליי. את רואה, גם אז לא ידעתי לענות על שאלות. בסוף כל פגישה הוא שאל אם הוא יכול לעלות, ואני כל פעם דחיתי את זה לפעם הבאה ברגע האחרון. חשבתי שיבוא לי כשדיברנו על זה בטלפון, אבל כשהוא הגיע היה לי ברור שזה לא הולך לקרות. בטלפון התנהגת כאילו את מעוניינת? כן. וכשפגשת אותו? פחות. אז אפשר להגיד ששיחקת בו. לא, בתיאוריה זה נשמע לי נכון. אבל אף פעם לא הצלחתי לדמיין לגעת בו כשהייתי איתו. מה באמת קרה כשהייתם לבד? כלום. לא רציתי. הייתי בחרדה. לא רצית מה? שהוא ייגע בי או לגעת בו. אז איך זה קרה בסוף? בסוף אמרנו שהוא יבוא אליי, אה... ביום שישי בערב ונעשה את זה. נו ו...? השותף שלי הביא לי קופסת קונדומים במתנה, ואני לא הייתי בטוחה מה עושים בה. עד אז לא חשבתי על סקס כמשהו שצריך לתכנן מבעוד מועד. שיש משהו שעלול להיסדק אם לא אזהר. אבל היה לי נורא כיף בשיחה עם השותף. הרגשתי נבוכה וגאה בו-בזמן. שהגוף שלי הוא חלק מהמשוואה. שסוף-סוף אני שותפה לדיאלוג שעד כה לא ראה בי נמענת ראויה. דברים דומים עלו עם החברים מהלימודים. הם אמנם ידעו שאני לסבית, אבל בגלל שהכרנו רק כמה חודשים, הם לא חוו את הבשורה כתפנית דרמטית. כל החברים הטובים שלי היו בחו"ל, אז לא היה מי שישאל אם אולי זאת טעות. יש לי חברה שאומרת שאם היא הייתה בארץ ברגע הזה זה לא היה קורה. בקיצור הוא בא בשישי ושכבתם? לא ממש. הוא בא, דיברנו קצת ושתינו הרבה, ואז ביקשתי שהוא ילך. למה? כי ידעתי שזה לא יקרה. ולא נמאס לו? כנראה שלא, כי... ביום שישי העוקב הוא שוב בא ושוב שתינו בקבוק שלם, ושוב ביקשתי שהוא ילך, אבל הפעם הוא התעקש. את יודעת, זה גם היה בשישי בערב. מה זה משנה? הוא בא אליי בדיוק אחרי שהיא מדליקה נרות שבת ועומדת מתחת לחלון במטבח. היא מכסה את הראש במפה שבימי חול מונחת מתחת לטלפון, ובזמן ששערי שמיים פתוחים היא מברכת את כל הקרובים והחולים והחיילים ובסוף את כל אחד מאיתנו, הילדים. וכשהיא מגיעה לילדה האחרונה, הבת היחידה שהיא קיבלה, היא מוסיפה ומתעלה לתפילה שהיא תחינה מטפסת וגואה וגודשת את הסאה, ובשיאה היא מבקשת רק לראות אותי כלה. אז היא מגיעה לסוף הגרון וסוגרת את החלון. אחר כך יש לה מצב רוח טוב. נו, ואיך היה הסקס בסוף? הרגשתי שממה שקרה אין דרך חזרה. מה עשית אחר כך? המשכתי לשכב על המיטה. היה לי קר, אבל לא מצאתי את השמיכה. הוא כל הזמן שאל אם אני בסדר, אבל לא יכולתי לדבר. כאב לך? כי את מבינה שלכל הבנות כואב בפעם הראשונה? לא, אני לא מבינה, כי זו לא הייתה הפעם הראשונה. שכבתי עם נשים קודם, אפילו די הרבה, ואף פעם לא הרגשתי כאב כזה, ולא כי אהבנו רק להתלטף, כי אני כן אוהבת סקס חזק ומהר, אבל מתחתיו ידעתי שזהו זה. עכשיו נגמרים החיים שקיוויתי שאחיה, ומתחילים החיים שדאגו שאימא שלי תדאג שארצה או לפחות "אנסה". יכולת להגיד לא. לא, לא יכולתי. למה? כי אני אומרת "לא" מאז הפעם הראשונה שנפלתי וקיבלתי מכה ואימא שלי הבטיחה שזה יעבור עד החתונה – בכל פעם שאני הולכת לאירוע משפחתי ומאחלים לי "בקרוב אצלך", לכל ניסיון שידוך של ההורים והאחים והאחיות והבעלים והנשים שלהם, והילדים שכבר נולדו או עומדים להתחתן, לכל הבחורים שמסתכלים עליי בעבודה או באוניברסיטה, באוטובוס או ברחוב, ולכל החברים-מכרים של החברות-מכרות שגם לא אוהבים לצאת לפגישות עיוורות. אני אומרת "לא" עד שאני מתעוורת. ואז אני כבר חייבת להגיד כן. לא רוצה להיות יותר הבחורה הקשה שלא מחייכת. רוצה להיות אישה רכה ונאהבת. אז אני לא חושבת פעמיים, ואומרת לעצמי שזה כמו לרכוב על אופניים – אבל את שניהם לא הצלחתי לעשות בלי ליפול. ואז, מה קרה? התקשרתי לחברה. היא באה אליי ואמרה שגם היא הרגישה ככה בפעם הראשונה. שהפעם הראשונה היא קצת כמו אונס. אולי זו הסיבה שלא יצאתי מהבית חודש. רציתי שוב להסביר שזו לא הייתה הפעם הראשונה שלי, אבל לא הצלחתי. הוא לא הפסיק להתקשר, אבל אני לא הייתי מסוגלת לדבר. ואיך התפתחו העניינים? אחרי בערך שבוע עניתי. הוא התנצל ואמר שהוא מרגיש שהוא גרם לי לעשות משהו שלא רציתי. הרגשתי כאילו בועטים לי בבטן, אבל זכרתי שזה אומר שמשהו טוב הולך לצאת ממני, אז אמרתי: זה בסדר. הוא ביקש שניפגש, ובסוף הסכמתי בתנאי שזה לא יהיה אצלי. אז עוד האמנתי שיש הפרדה בין המרחב הפרטי לציבורי. למה? פחדת שהוא יעשה לך משהו שלא תרצי? לא. פחדתי שאני אעשה את זה שוב לעצמי. את יודעת, כשיצאתי מהארון בגיל שש עשרה הרבה חשבו שזה יעבור לי. כשהשנים חלפו התחילו לקלוט שאני רצינית, אבל גם אז לא הצליחו להבין איך זה שכל כך קל לי לוותר על החיים שהיו יכולים להיות לי, איך אני לא מפחדת מה יגידו ואם יקבלו אותי. אבל עבורי זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי עתיד לעצמי. שהרגשתי נורמלית יחסית. איך ההורים שלך הגיבו לחדשות? אימא שלי לא. לאימא שלי לא יכולתי להביא את עצמי לספר ישירות. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי להתחבק איתה על הספה בסלון ולהעמיד פנים שהיא לא שולטת לי בחיים, אז היינו יושבות ורואות בסדרות את מה שדמיינתי שאימהות ובנות אמורות להיות. לא הצלחתי להפסיק לקוות שבסוף היא תאהב אותי ללא דרישות מוקדמות. אז אולי המשיכה שלך לנשים נובעת מרגשות בלתי פתורים שיש לך כלפי אימא שלך? אולי. זה ללא ספק הקשר שהכי השפיע עליי. אבל גם אפשר לומר שלמרבית הבנות אין רגשות פתורים לאימהות. אז זה אומר שכולנו לסביות? טוב, בואי נחזור לנושא שעליו אנחנו מדברות. שכבתם שוב מאז אותו שישי? אחרי הפעם הראשונה כבר ידעתי שלא רציתי. אבל קצת אחר כך שכחתי. מה שכחת? שכחתי את ההיפרדות של הגוף, איך עטפתי אותו במהירות כאילו היה חבילה שהגיעה אליי בטעות. לאט לאט התחלתי לעלות במשקל אבל זה לא עזר. הוא המשיך להימשך אליי. אחרי כמה שבועות שכבנו בפעם השנייה. שוב הסתגרתי בבית ולא הוצאתי מילה. הטקס הזה חזר על עצמו שלוש או ארבע פעמים, עד שהשלמתי את האבל על הגוף שכמעט היה שלי. אחרי שזה נגמר, זה כבר היה קל. מה היה קל? לשכב איתו. זה התחבר לפנטזיות בדרך מושלמת. רציתי כמה שיותר סקס. הייתי גומרת מכאב. אז נראה שבסופו של דבר השלמת עם המיניות שלך? אני לא זוכרת. וזה גם לא נמשך כל כך הרבה. קצת אחרי זה התחילו לי דלקות בדרכי השתן. מה הקשר? הרופאה טענה שזה תוצר של חיכוך חזק מדי שנגרם מכך שאני סוגרת את הגוף בכל פעם שהוא מנסה להיכנס אליי. כנראה המשכתי לעשות את זה באופן לא מודע, כי ברוב הפעמים שהוא רצה הייתי חולה. את יודעת, את לא נראית אחת משלהם. כן, אני יודעת שאני בכלל לא נראית.

מה לסבית מצופה לענות כשהיא נשאלת: על מה את מפנטזת? את מי את רוצה? מה את אוהבת לעשות במיטה? ואם התשובה: על דברים אלימים, עם נשים שנראות כמו גברים ואת מה שסטרייטיות עושות, לא נותר לנו אלא להסיק ש"היא" לא אחות. האם סיפורה של לסבית שנהנית מהפעלה של כוח וחדירה לא מסגיר אותנו לידי הפטריארכיה ומנציח את הסטיגמה? האם הוא לא מוכיח שאחרי ככלות הכול – מאחורי האצבעות השלובות, השיחות הטובות, החיים המשותפים והבית – הלסבית רק רוצה זין? ואולי כמו רבות אחרות, אני אכן רוצה, גם מחוץ לפנטזיה, אך צריכה שמעברו האחר תהיה אישה. אבל האישה הזאת לא ממש נראית כמו אישה, לא מהחלומות הרטובים של גברים סטרייטים, ולא מהתיאוריות הא-מיניות של פמיניסטיות. לפעמים היא נראית כמו ילד, גבר, אישה וגבר ואף לא אחד מהם. לעיתים קרובות היא מתנגדת לתנאים של מה שניתן לראות. עד מתי החרדה מהשאלה "מי הגבר ומי האישה?" – תגרום לנו להכחיש שחלוקה מגדרית מעוררת מינית? מה עושה אותי לסבית, אם אני נשית מרוב הנשיות, ורוצה גבריוֹת, ועושה סקס שדומה למה שלימדו אותי לרצות? הייתכן שעצם השאלה גורמת לאין-ספור נשים לחיות חיים סטרייטיים, מפני שהן נאלצות לקיים את מה שהיה אסור להן לפנטז?

לפי אמבר הוליבאו ושרי מורגה, הקווים המנחים שנוסחו על ידי הפמיניזם הלסבי נבעו משיקולים אסטרטגיים ולא מצרכים של נשים. כמו נסטל, הן בוחרות להתעכב על פנטזיות מיניות כדי להראות שהציווי הפמיניסטי להימנע משימוש ב"כלי האדון" אף במחוזות הדמיון גרם לרבות להרגיש לא פמיניסטיות, במקום להציע להן כלים להתמודד עם התניות שבעולם סקסיסטי כלל הנשים מפנימות. לטענתן, הדחקה של פנטזיה פוגענית או אלימה עלולה להביא להתממשותה, ואילו שיחה, המאפשרת לכל אישה בתורה להגדיר מה מיני עבורה בלי להסתכן בהדרה, עשויה לשחרר נשים מבושה ואשמה ואף להוביל ליצירת אפשרות חדשה. בהשראתן ניתן לטעון כי דיאלוג מיני בוצ'-פמי מדגים כי ניכוס מבנים דכאניים, מחוץ להקשרם "המקורי" ובמנותק מייעודם הראשוני, עשוי להביא לתיקון יצירתי.

לעומת השיח הפמיניסטי, המחייב התפלגות למחנות נפרדים ואף מנוגדים על רקע ההבחנה בין הנאה לפגיעה מינית, שיחה בין נשים מגלה שהפרדה כזו היא מלאכותית, ושהמרווח בין תכתיבים חברתיים לבין האופן שבו כל אחת מפרשת ומעצבת את ניסיונה הפרטי עשוי לשמש ליצירת סולידריות המבוססת לא על ניסיון אחיד וזהות קולקטיבית, אלא על הכרה בקיומם של דיכויים וצרכים שונים.

לא ניתן להתחמק מדיאלוג עם העולם הסטרייטי, עם המשפחה, עם הקהילה, עם בת הזוג או החברה הכי טובה, גם לא בטוח שכדאי. גם אם מסוכן לענות על השאלות המכשילות, עלינו לזכור כי השאלות נוטות לחזור ואף לכפות את עצמן כתשובות. יש לספר את ההיסטוריה של הגוף המתענג, המתענה, המשתנה, המשתתק, המתקומם והמסתייג. דווקא לגוף המגויס לנרטיב האמת יש את הכוח לחשוף את המבדה בהינתן לו מיניות ומגדר הממוקמים במקום ובזמן, בסיפורה האישי של מישהי שיש לה הווה ועבר. לספר את סיפורו של הגוף אין פירושו לספר את גורלם של איברי המין שלו, אלא את רגעי הנחת ואי-הנחת בתוכו, את מה שהגוף עובר בכוחות עצמו ואת התאמתו העיקשת למי שאנחנו מתבקשות ומבקשות להיות. אם לא נספר סיפור הוא בכל מקרה יסופר, וניאלץ להקשיב לו משוכתב, מעוות ונערך בידי מי שינסה להוכיח לנו ש"זה" לא סיפור בכלל. בסיפור הדברים שקורים וקרו טמון הפוטנציאל לקשר אותנו להיסטוריה שיכלה להיות שלנו, ולהשאיר מקום למי שירצו בעתיד להיות דומים לנו אך גם שונים מאיתנו.

לפי שושנה פלמן (Felman), נשים אינן יכולות לכתוב את סיפוריהן מפני שההיסטוריה שלהן היא היסטוריה של מחיקה, וסיפור החיים שלהן הוא סיפור של שכחה. לאור זאת, היא מציעה מבנה סובייקטיביות כפול – שבו האחת זקוקה לאחר/ת על מנת להופיע, כי היא בהכרח עיוורת למה שאבד לה. בעקבותיה ניתן לחשוב על יחסי בוצ'-פם כעל מבנה סובייקטיבי כפול, המאפשר סימון הדדי של גבולות על הגוף. במסגרת זו, כל אחת מזהה מה האחרת חסרה, ולו משום שאת מה שהאחת נלחמת לשמר בעצמה (בלי להיחשד בהעדר תודעה), האחרת נאבקת למגר מגופה (בלי לאבד את שייכותה לקהילה).

במסגרת המבנה הבוצ'-פמי, נוכל לתפוס את הבוצ' כמי שאומרת "לא" בגופה, ואת שתיקתה לא כהכנעתה על ידי החברה, אלא כהתנגדותה לחקירה שאליה חוברתה, בהבנה שהשאלות טומנות לה מלכודת שכבר קודם זיהתה בגופה. הפם, כמי שלכאורה אומרת "כן" בגופה, נאלצת לדבר את התנגדותה באמצעות "הסכמה" לחקירה. היא נדרשת לסרב לכל צורה של קבלה או חולשה או לפחות לתרץ כל פעולה או מחשבה מפלילה, לפני שהיא תובל באזיקים למשפט שהיא לא תוכל להשלים או תתויג כעדה לא מהימנה. הדיאלוג בין הבוצ' לפם עשוי לאפשר לכל אחת בתורה לכתוב את הסיפור שלה בלי שתיאלץ להתפשט או לשכב עם החוקר, לכתוב את מי שהיא רוצה להיות, בתוך התבניות ומחוץ למוסכמות, כך שפעם אחת הגוף לא ישמש רק כמצע לתכתיב חברתי (הגמוני או חתרני) אלא יתגלה ביותר ממופע אחד אפשרי.

הכפתור של החולצה שלך

הַכַּפְתּוֹר שֶׁל הַחֻלְצָה שֶׁלָּךְ סָגוּר

בְּדִיּוּק בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ יֵשׁ לָךְ צַלֶּקֶת

אֲנִי שָׂמָה אֶצְבַּע עַל הַמָּקוֹם שֶׁעָלוּל לְהִפָּתַח

אֲנַחְנוּ עַל הַכְּבִישׁ

יָד אַחַת מְשׂוֹחַחַת עִם יְרֵכִי

וְהַשְּׁנִיָּה מַתְנִיעָה אוֹתָנוּ קָדִימָה

אֲנִי כּוֹרֶכֶת סְבִיבֵךְ

אֶת מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי לְהַגִּיד

וְגוּפֵךְ יָכוֹל לִשְׁמֹעַ

פָּנַי בְּגַבֵּךְ

בּוֹרַחַת מֵהָאוֹר

מֵהָעָשָׁן

מֵהַמַּבָּטִים

מֵהַצְּפִירוֹת שֶׁל נֶהַג הַמּוֹנִית שֶׁמַּזְכִּירוֹת כִּי אֲנַחְנוּ לֹא אֲמוּרוֹת לִתְפֹּס נָתִיב וּלְהָאֵט אֶת הַתְּנוּעָה

בָּרַמְזוֹר אַתְּ מְזַהָה

מִמֶּרְחָק

נֶהַג אוֹפַנּוֹעַ שֶׁעוֹקֵף אוֹתָךְ

כְּדֵי לְהַפְשִׁיט אוֹתִי

כְּדֵי לְהַשְׁפִּיל אוֹתָךְ

אַתְּ אוֹמֶרֶת לוֹ בְּשֶׁקֶט – תִּסְתַּכֵּל יָשָׁר

וְהַגֶּבֶר שֶׁלְּצִדּוֹ שׁוֹאֵל אוֹתָךְ מָה כּוֹאֵב לָךְ שֶׁהוּא נֶהֱנֶה

הֵם לֹא יוֹדְעִים

שֶׁכּוֹאֵב לָךְ

כִּי שׁוּב מָחֲקוּ אוֹתָךְ

כְּדֵי לְסַמֵּן אוֹתִי

אַתְּ מַמְשִׁיכָה לִנְסֹעַ

עוֹלָה עַל אִי תְּנוּעָה

וּבְכָל זֹאת עוֹצֶרֶת בְּמַעֲבַר הַחֲצָיָה

כְּדֵי לָתֵת לְאִשָּׁה אַחֶרֶת

לַעֲבֹר.

(ד"ר) יעל משעלי היא כותבת, חוקרת, פרפורמרית ופעילה פמיניסטית, ומרצה למגדר באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בן גוריון בנגב. ידועה בעיקר בשל שימושה בנרטיב האישי ככלי פוליטי, בכתיבה על קוויריות מפרספקטיבה פמיניסטית ומזרחית וברהביליטציה מקומית של התרבות הלסבית הבוצ'-פמית. ספר שמאגד שירה ומסות שלה בשם "אז מי הגבר ומי האישה?" רואה אור בימים אלו בהוצאת רסלינג.