הפילוסופיה של הפעמים הראשונות / נעמה הכט

הנשיקה התארכה מדי אבל לא עצרתי אותה. עשיתי הפסקות קטנות אבל נתתי לך לצלול חזרה. חשבת שזה מה שאני רוצה שתעשה. לא נתתי לך סיבה לחשוב אחרת. "בואי", הובלת אותי אל בין שני בניינים צפופים, משופצים-למחצה, המשקיפים על הרחוב, לתוך רחבה חשוכה שנכלאה ביניהם בלית ברירה, מבודדת, מוגנת מהחוץ.

"ראית מה זה? במיוחד בשבילנו" חייכת. ראיתי שזה לא היה במקרה, ידעת בדיוק לאן אתה מוביל אותי. תהיתי כמה פעמים כבר הובלת הנה מישהי בעבר. חשבתי שזה מצחיק להציג את הרחבה המטונפת, מרושתת פחי הזבל, כחלל שנועד במיוחד לנו, כמו איזו פיסת גן-עדן מזמינה. לא נראה ששמת לב להיסוס שלי. לפעמים אני לא מהססת מספיק ברור. הובלת אותנו אל הקיר הנגדי, מאחורי הפחים הכתומים. הם עלו על גדותיהם. גם אתה. הרגשתי אותך נמתח בצמוד אליי, חדור מטרה. הקיר היה קר. ידעתי שישאיר כתמים על החולצה השחורה.

"עשית את זה פעם עם הייטקיסט?" שאלת. מה אני אמורה לענות על זה? זאת עיר של הייטקיסטים. אתם בכל פינה. ידעתי למה אתה שואל. עוד בבר, כשהעלית את התאוריה שלך על הפעמים הראשונות, על זה שכל פעם היא תמיד פעם ראשונה של משהו, גם אם "זאת הפעם האלף ואת כבר מכירה את הבן-אדם וצופה את התנועות שלו ושלך ויודעת הכל, תמיד יש משהו חדש – פעם ראשונה שאתם עושים את זה בצהריים. פעם ראשונה שהוא נראה עצוב. פעם ראשונה שאת יוזמת. פעם ראשונה עם השיר הזה ברקע".

כבר אז חשבתי שזה מטומטם. אמרתי לך שזה נאיבי ומיותר. לחפש מה חדש בכל דבר מונע ממך להנות מצדדים אחרים של הדבר – המוכר, העוטף, המנחם. עובדה שזה מה שאנשים מחפשים בסוף, בשביל זה כל הדייטים והאפליקציות האלה. בשביל למצוא מי להגיע איתו לפעם האלף.

"אבל חדש זה אחרת", התעקשת.

"גם יותר מדי חדש זה משעמם בסוף", הצטדקתי.

"לא, אני אומר לך. זה אף-פעם לא אותו דבר".

"ולמה זה יותר טוב?" הקשיתי. ידעתי שלא תהיה לך תשובה.

"אין למה" מוללת את כוס היין הריקה בידך ואז הנחת אותה בפתאומיות והתקרבת. "אין למה. זה לא משהו שאפשר לנמק במילים, זה עובדה. זה בגוף. זה מדעי."

"אוקיי, אדון מדען" חייכתי, אבל אפילו לא הספקתי לסיים את המשפט.

הכיסא שלך, שגם ככה היה קרוב, כמעט התחבר לשלי. התרשמתי מהשקט של זה. לא גרירת כיסא מגושמת. לא מחווה של תשומת-לב. "למשל, ככה" העברת יד על הרגל שלי, מהברך למעלה, מעל השמלה. כיסא הבר נרעד. "את מרגישה את זה, נכון?" שאלת, אבל לא הבטת בי. עיניך היו נעוצות בריכוז בידך שלך העולה ומטפסת, וקצת יורדת, ועולה חזרה במעגלים מעל הבד המתוח. "אני יודע שאת מרגישה את זה. הרעידות הקטנות האלה. הדריכות. הלחות שמתחילה להצטבר. גם אני מרגיש" הרמת את עיניך כך שייפגשו בשפתיי ומעלה אל מבטי. סוף-סוף לא הרגשתי צורך להגיב. "אמרתי לך, זה מדעי" לחשת לפני שנישקת אותי נשיקות קטנות, מתרחקות, רכות. ממזר כזה, ידעת שהגוף שלי מיד ידרוש לבלוע את העדינות הזאת שלך עד הטיפה האחרונה.

ברחבת הפחים החשוכה לא נראית מוטרד כשהתרחקתי, הרשית לעצמך לנזול לרצפה והבטת בי משקיפה עליך.

"זו פעם ראשונה שלי עם משוררת" חייכת.

"כן? ואיך זה עד עכשיו?" לא התאפקתי.

"זה עוד לא כלום" משכת אותי בחזרה אלייך, ראשך נשען על ברכי, מבט מלאכותי של כלב נטוש מנסה לתפוס את עיניי. ידך הימנית העבירה ציפורן על אחורי הברך שלי וסימרה שוב את עורי. עוד פעם המדע הזה. אבל לא הצלחתי שלא להיות מודעת לזווית שאתה מסתכל עליי, מלמטה, המגדילה, איפה שאפשר לראות את הבטן ההררית שלי והסנטר מכפיל את עצמו לעומתך.

פתאום היה לי דחוף מאוד לרדת אליך לקרקע, לחלק מחדש את יחסי הכוחות, אבל לא הספקתי. פניך כבר נעלמו מעיניי ותחת שמלתי, מסיטים שאריות בד, מכשילים אותי על ברכיי ועל ידיי. הרמתי מבט בניסיון לשמור על שקט, לא להיעלם בתחושה. משהו טפטף מהפח הכתום אל הרצפה. זה לא נגע בי. בחלון מעלינו, שיכולתי לראות רק כשעברנו לעמידה, האור דלק והאיר גם את הרחבה. מישהו עמד והסתכל. הוא נראה שליו, כמעט משתלב בהצגה. אני לא יודעת למה לא עצרתי בו ברגע, לקחתי את הדברים וברחתי משם בריצה. אני לא יודעת למה המשכתי להביט לו בעיניים, למישהו הזה, שידיו היו תחובות בכיסיו והוא המשיך להביט בנו, בי, בלי הבעה. בחיים לא הייתי חושבת שאגיב ככה. שאמשיך ואנסה לשחזר את הרגע הזה בדיוק שוב ושוב.

כזה עוד לא היה לי, חשבתי, כשסידרתי את הבגדים לפני שנפלטנו חזרה אל הרחוב החי, אבל לא אמרתי לך. הייתי חייבת להישאר צודקת, לצנן בכוח את אש הפעמים הראשונות, שידעתי שתכבה את העניין שלך בי ברגע שתיעלם בחשכה - ולעזאזל המדע.

נעמה הכט היא מנתחת התנהגות, סופרת ומשוררת ישראלית. בעלת תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה. ״מאדי״ הוא ספר הפרוזה הראשון שלה. קדם לו ספר השירה "זריחה אחרת" (2019).