הדרך למרי / תומר שור

אני לא יודע איך זה קרה, אבל שוב מצאתי את עצמי למרגלות ההר, חוזר ומטפס את הדרך למרי. בפעם האחרונה הבטחתי לעצמי – ולא בפעם הראשונה – שזו הפעם האחרונה, אבל הנה, שוב אני מגלה כמה באמת שוות ההבטחות שלי.

זה לא הטיפוס ממנו ניסיתי להימנע, או, לפחות, לא רק: הדרך במעלה ההר אמנם דורשת צעידה מאומצת במשעולים מסתעפים ולא מסומנים, בין סלעים וקוצים וסרפדים חורשי מזימות, אבל אחרי הפעם הראשונה בה עשיתי את הדרך – בצעדים מהוססים ואיטיים, מרוגש ודרוך, סקרן ומשתוקק ומלא זהירות – זה כבר הפך להרגל, ומצאתי את עצמי נהנה מההליכה, שואף מלוא-הריאות אוויר-שנקי-מהטינופת-של-העיר, ואפילו עושה קצת ספורט על הדרך. לא, זה לא הטיפוס – זו השגרה שידעתי שמצפה לי בסופו, עת אגיע לביתה של מרי. היא תמיד רוצה את אותו הדבר, ותמיד באותו האופן. אני יודע בעל-פה איך הסצנה הזאת מתנגנת. מהרגע שאני דופק על הדלת ועד לסיגריה של אחרי, התסריט הוא תמיד אותו התסריט, עד לרמת המילה הבודדת – לא שיש יותר מדי דיאלוג, מרי הרי לא דברנית גדולה, ואני, אם אין לי משהו חכם להגיד אני שותק, וחכם אני לא – ואם להודות על האמת, זה לא סרט מעניין במיוחד, בטח שלא בשידור חוזר.

חשבתי לי עוד קצת על הדימוי המחוכם הזה של הסרט ועל ההשלכות הז'אנריות שלו, בזמן שהרגליים שלי כמו נושאות את עצמן במעלה ההר. הייתי שקוע עמוק בוויכוח פילוסופי-תרבותי עם עצמי על מה זה פורנו ומה זה לא, מציף ומטביע טיעונים לכאן-ולכאן, מגדיר את גבולותיו ומתחבט על האם אפשר להגדיר אותם ועל האם בכלל צריך – ופתאום, כמו נער-חולמני-שמקשיב-למוזיקה-על-האוטובוס-ומפספס-את-התחנה מצאתי את עצמי, בלי שום אזהרה מוקדמת, במקום חדש ולא ידוע. לקח לי שנייה להבין בכלל למה ואיך יצאתי ממצב אוטומטי, אבל אחריה זה היה ברור כשמש שקפחה לי על הראש וגרמה לי להתחיל להזיע: היה משהו שונה בשביל. שלט, ליתר דיוק, שהמועצה או לא-יודע-מי התקינו, שמבזיק באדום ובשחור ושמכריז בבירור שהשביל עליו צעדתי באינספור הפעמים הקודמות הוא בעצם כבר לא שביל – הוא שטח פרטי, וככזה, הכניסה אליו אסורה. אמנם אני באופן אישי דוגל – כמו חסידיו המעטים של פרודון – בכך שבעלות היא שוד, בוודאי בעלות על חלקת טבע, ובוודאי ובוודאי כזאת שגוזלת ממני קיצור דרך יקר ערך וזמן – אך אני גם רוכש כבוד רב לשלטים, בייחוד כאלה המרמזים על שלל סוגים של פורענות הממתינים למפרים את הכתוב בהם. ולפיכך – הבנתי ששומה עליי לצעוד בדרך העוקפת, הבתולית והלא-ידועה, ממנה הדרתי רגליי עד כה.

מרגע שהתחלתי, היה לי ברור למה נמנעתי מהשביל הזה – הוא בכלל לא היה שביל. אפשר לתאר אותו רק כרוח-רפאים של זיכרון-מעומעם של דרך שאיזה מגלה-ארצות נועז במיוחד ניסה לפלס לפני יובלות, או תמונה דהויה של קדוש נשכח שהשמש צרבה ומחקה, לא משאירה אף זכר לניסים שהוא פעם חולל – אבל יש לי תחושה שגם התיאורים הללו יעשו עמו חסד. הצמחייה הזַמֶמַנִית והמרושעת, שהתרגלתי לכך שהיא אורבת בצידי השביל, הפכה לשטיח-מקיר-אל-קיר של דרדרים חדים וקיסוסים חריפים. הסלעים, שעד לפני חמש דקות ביצבצו בסקרנות מאדמת ההר, צמחו והתנשאו לממדי ענק, מתקמרים ומזדקרים ולובשים צורה מעוותת של יצור-דמוי-אדם, לועגים לי בחיוכם השטני כמו גולגולות בלי שיניים, מבלי להטיל זרזיף של צל מבורך ומגן. השמש עמדה בחצי השמיים.

צעדתי וגידפתי, כל צעד פוצע את כפות רגליי, מזיע כמו שקרן-חובב וצמא כמו מַלַח. הרגליים שלי גירדו והראש שלי היה משקולת – אבל המשכתי לטפס במעלה השביל אל מרי. אני לא יודע למה המשכתי או מאיפה היה לי הכוח להמשיך, אבל המשכתי וטיפסתי. עד היום חשבתי שזה הֶרְגֶל, ההתמרמרות והצעידה והשביל והמחשבות ומרי והסיגריה וההבטחות, אבל עובדה שאני ממשיך גם אחרי שהכל השתנה, מניח את רגליי החבולות, אחת אחרי השנייה, בערפל של צעדיו של מגלה הארצות הנשכח. חשבתי לעצמי שאני כמו סיזיפוס; אבל סיזיפוס לפחות יכול היה לקחת את הסלע בידיו הרעבות, לסחוב אותו עמו במעלה ההר, עֶד אילם לשגרה השוחקת של משמעות-קבועה-מראש. לי היו רק את הכאבים והזיעה שהמליחה לי את הפצעים עת צעדתי לבד בינות הגולגולות המחייכות כמו חוטא העולה השאולה. עם כל צעד, ההר גילה את עצמו בפניי, מציג בפניי מראות וחזיונות על עבר ועתיד, חושף טפח-אחר-טפח את סודו המרגש והנורא. הרגשתי כמו האיש הראשון שיצא מהמערה – מפוחד ויגע, חרד ויתום ומזועזע, אחוז בחילה עד עמקי נשמתי מול יופיו החשוף, הפראי והאמיתי של העולם.

כשהגעתי למרי כבר היה ערב. הייתי מותש ומדמם, קודח וממלמל וקצר-סבלנות. הירח הציץ מבין העננים השחורים כמו הצלב של קונסטנטין, מאיר את הצמחים והקוצים והסלעים בחושך-אפרפר-לבן-בוהק. התנשמתי והתנשפתי מול הדלת, בוהה בה בעיניים ריקות. לרגע לא הבנתי מה אני עושה שם או איך הגעתי, או למה. המוח שלי היה מדבר של מלח – חלול, צחיח ולבן – והידיים שלי היו מלאות קוצים. השרירים שלי דאבו והתכווצו ואיבדו את הזיכרון – בקיצור, לא היה לי מושג מה הולך. אני אפילו די בטוח שאם היית שואל אותי באותו רגע מי אני או איפה אני גר, הייתי מתקשה לענות.

אני לא יודע כמה זמן עמדתי שם ובהיתי בדלת, אבל בסופו של דבר דפקתי עליה. אם מי שפתחה אותה זו מרי, אז כנראה שזאת הפעם הראשונה שראיתי אותה: לבנה וזוהרת, מתנשאת מעליי כמו הבטחה-סמויה לגאולה, רחומה ומשתאה, קוראת בשמי ומסמנת לי להיכנס. כמעט שנפלתי שדוד לרגליה, מתעוות ומעורר רחמים; כמעט שזינקתי עליה, מכסה בנשיקות רטובות את גופה הרך, פוגש לראשונה את ירכיה ושדייה, לומד להכיר את שפתייה השואלות ואת ישבנה העגול והמזמין – אבל משום-מה עמדתי במבחן. במקום זאת נכנסתי בעקבותיה בשתיקה אל הבית המואר. עמדנו ושתקנו במרכז החדר והסתכלנו אחד על השנייה, ופתאום התפרץ מאיתנו גייזר של צחוק והקלה, סילון שביעבע ופיעפע בבטן האדמה במשך מאות שנים, וסוף-סוף הצליח לבקע את הקרקע. אחרי שסיימנו לצחוק היא נישקה אותי במצח וחבשה לי את הפצעים, ואז היא הובילה אותי לחדר השינה. באותה הלילה ישנתי כמו צלבן שחזר מארץ הקודש.

כשיצאתי מדלת ביתה, חשבתי לעצמי שזאת בעצם הפעם הראשונה שאני יוצא מהבית של מרי בבוקר. השמש הצעירה התחילה את מסעה בשמיים, והאירה את הפרחים באור כחלחל סמיך שנצנץ בין אגלי הטל. הסתכלתי בין הגלדיולות והוורדים וחיפשתי לשווא את השביל בו צעדתי אתמול. איפה שלא הבטתי לא היה זכר לדרך החתחתים מאתמול, ויה-דולורוזה הפרטית שלי שהבהירה לי טעמה של קדושה מהו. לא ראיתי אף לא סלע אחד באופק, והקוצים גם הם כמו נעלמו באוויר הבוקר הקריר. הסתובבתי והתחלתי לצעוד במורדה של עוד דרך לא ידועה.

מוזיקאי, כותב, אקטיביסט ופעיל פוליטי, תל-אביבי בנשמה שמתגורר באמסטרדם. שונא לכתוב אבל עושה את זה בלית ברירה, מתמקד בתופעות העמוקות שמסתתרות מתחת ליומיומי.